ניצוצות של תקוה: פרשת מקץ \ הרב אפרים אפשטיין

השבוע בפרשת מקץ אנחנו ממשיכים ללוות את יוסף הצדיק.
אותו יוסף שאחיו מוכרים אותו לאורחת ישמעלים..
אותו יוסף שנזרק במצרים לבית האסורים..
אותו יוסף שחז"ל מעידים עליו שכל אותו הזמן שם ה' שגור על פיו.
הוא לרגע אחד לא מאבד את התקוה, את האמונה בבורא עולם.
בתוך כל החושך שהוא נמצא, הוא ממשיך להיות כל העת דבוק בבורא עולם.

כשפרעה אומר לו:
"שמעתי עליך לאמר תשמע חלום לפתור אותו"
עונה לו יוסף :
"בלעדי אלוקים יענה את שלום פרעה".

שם בבית האסורים,במקום הכי חשוך שהושלכתי אליו ללא עוול בכפי,
גם שם אלוקים היה איתי.
מה ששמעת שאני פותר חלומות,זה לא אני..
זה אלוקים..

לאורך כל הפרשיות שעוסקות בעניין יוסף הצדיק,אי אפשר שלא לשים לב לאותה אמונה חזקה ,לאותה דבקות בבורא עולם למרות הכל…

אבל..אנחנו נמצאים בימי החנוכה,אז ננסה לעבור מעניין לעניין באותו עניין.

ימי החנוכה,הם המועד האחרון בסדר המועדים.
לאחריהם לא תיקנו חז"ל מועדים נוספים.

האם לעובדה הזאת יש משמעות ?
האם לסדר הכרונולוגי שבו ימי החנוכה הם האחרונים בסדר המועדים ישנה איזו משמעות ??

בעל ה'שפת אמת' בדרשות על חנוכה כותב,
שאכן יש לכך משמעות חשובה:
"חנוכה הוא נס האחרון שנעשה לנו….וכשעשה הקב"ה נס לאבותינו היה להם מזה חיות, וכשנסתלק הארת הנס הוצרך לעשות להם נס אחר…נמצא כי נס חנוכה עדיין מאיר לנו כיון שהקב"ה לא עשה לנו עדיין נס נגלה אחר נס זה"

בעל ה'שפת אמת' מבאר,
כי הקדמונים היה די להם בשלושת הרגלים.
לאחמ"כ כשראה הקב"ה שעם ישראל זקוק ל"אור" נוסף ,הגיע פורים,
וכשראה הקב"ה שגם אורו של פורים אינו מספיק, האיר לנו עם אורו של חנוכה.
והיות וחנוכה הוא האחרון ואחריו אין עוד מועד נוסף, סימן הוא שאורו של חנוכה הוא זה הנצרך לנו, ועדיין מאיר במלוא עוזו.

כשראיתי את דבריו של ה'שפת אמת' ,נסיתי לחפש על איזה אור הוא מדבר,
מהו האור שדולק עד היום ושכל כך נצרך עד
ימינו אנו ??

אז נזכרתי בסיפור הבא :

היה זה ביום הראשון של חנוכה. בין יושבי מחנה ההשמדה 'ברגן בלזן' עברה השמועה כי השנה ידליקו נר ראשון של חנוכה בצריף 2A שבמחנה.

בשעה היעודה היתה התרגשות גדולה בתוך הצריף,כשעשרות יהודים מחכים לרגע הגדול.
ואז נכנס יהודי הדור פנים שפוף וכפוף מעול העינויים,הוא הוציא מכיסו קופסת שימורים קטנה,ובתוכה שמן שנאסף זמן רב ובעמל, הוא הוציא פתיל קטן שנעשה משאריות של בגדים,והניחו בתוך הקופסא עם השמן.

הוא התחיל לברך בהתרגשות ובבכי את שתי הברכות הראשונות,'להדליק נר של חנוכה' ואח"כ 'שעשה ניסים לאבותינו'.
כשסיים את שתי הברכות הראשונות, הוא השתתק.
הוא לא המשיך אל הברכה השלישית 'שהחיינו".
הוא התבונן סביבו , ימינה ושמאלה ורק לאחר מספר דקות שהיו נראות כנצח,הוא ברך 'שהחיינו' והדליק את הפתילה.

אותו יהודי היה האדמו"ר הקדוש מבלוזוב זצ"ל.שמסר את נפשו כדי לקיים את מצות הדלקת נר חנוכה.

לאחר גמר ההדלקה,ניגש אליו יהודי מדרי המחנה וקושיה עצומה בפיו.
'כיצד הצליח הרבי לעמוד כאן בתוך הגהנום ולברך ברכת 'שהחיינו', על מה ניתן כאן לברך 'שהחיינו'??

ענה לו האדמו"ר מבלוזוב:
' גם לי היתה קשה הקושיה שלך,איך אפשר לכוין בברכה כזו ,כאן בכזה מקום ?
וזו הסיבה שהשתהיתי מעט לפני הברכה.
אבל אז,הסתכלתי ימינה ושמאלה ונגלה לפני מחזה מדהים.
עשרות זוגות עיניים של אנשים מזי רעב, ובהם ניצוץ של אור,ניצוץ של תקוה ואמונה, על כך שהם זוכים לקיים את מצוות ה', בתוך מערבולת המוות והחושך.
על אותם ניצוצות ברכתי 'שהחיינו".

נראה שעל הסיפור הזה ניתן להמליץ את דברי ה'שפת אמת' :
"סימן הוא שאורו של חנוכה הוא זה הנצרך לנו, ועדיין מאיר במלוא עוזו."

בפרשת בעלותך מספרת התורה:
"וידבר ה' אל משה לאמר,דבר אל אהרן ואמרת אליו בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות.."

אומר רש"י: "למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים, לפי שכשראה אהרון פרשת הנשיאים חלשה דעתו,שלא היה עמהם בחנוכה,לא הוא ולא שבטו,אמר לו הקב"ה חייך,שלך גדול משלהם שאתה מדליק ומיטיב את הנרות."

התשובה של הקב"ה ל'חלשה דעתו' של אהרון היא, מעשה הדלקת המנורה.

הרמב"ן שם כותב ע"פ המדרש, שתשובתו של הקב"ה לאהרון היתה:
שנרות המקדש ימשיכו לדלוק לעולם גם לאחר החורבן,באמצעות נרות חנוכה.

יתכן.., כך חשבתי לומר,
שהחלשה דעתו של אהרון" היא הסיבה שקיבל את הדלקת המנורה.

'ימים יגיעו', כך אומר הקב"ה לאהרון, שעם ישראל יהיה במצב של "חלשה דעתו".
יהיו תקופות של חושך.
יהיו תקופות שהדבר הנחוץ ביותר לעם ישראל יהיה התקוה והאמונה.
את הכח לתקוה ולאמונה בתוך החושך אני מניח בתוך אורם של נרות החנוכה שהם המשכם של אור המנורה.
ואתה אהרון שחלשה דעתך,אתה תהיה מופקד על המנורה.
הנשיאים הביאו את הקורבנות וחנכו את האור הגדול שבמשכן,הם ניגשו לעבודתם- הבאת הקורבנות, מתוך שמחה עצומה ואור גדול,
אבל אתה שניגש מתוך "חלשה דעתו",
אותך אני צריך להדלקת המנורה.
אותה מנורה שהמשכה הוא נרות החנוכה שמאירים באור של תקוה ואמונה את ה"חלשה דעתם".

וכדברי ה'שפת אמת' :
"סימן הוא שאורו של חנוכה הוא זה הנצרך לנו, ועדיין מאיר במלוא עוזו."

ואם הגעתם עד לכאן, אז…עוד קצת.

"בימים ההם בזמן הזה"

כל מי שקשה לו,כל מי שזקוק לקצת תקוה, לקצת אמונה.
מי שאולי לעיתים איבד את התקוה,מי שמרגיש ש"החושך סגר עליו" בעולמו הרוחני או בעולמו הגשמי.
כל מי שכבר "חלשה דעתו", יתבונן באור הנרות
וידע כי השאיר לנו הקב"ה אור חזק של אמונה ותקוה שיכול לחדור את מעבה החושך.
וכדברי בעל ה'שפת אמת':
"נמצא כי נס חנוכה עדיין מאיר לנו…"
וכן…ניסים עדיין מתרחשים.

שבת שלום,
חודש טוב
וחנוכה שמח.

---

להערות והארות אשמח גם במייל
[email protected]