ב-12 באפריל 1999 עמד אלי ויזל בבית הלבן ונשא את "נאום האדישות".
'האדישות,כך הוא אמר,מסוכנת יותר מכעס ושנאה.את הכעס אפשר לעתים להפנות לאפיקי יצירה…, אבל האדישות לעולם אינה יוצרת…
אדישות אינה מעוררת תגובה. אדישות איננה תגובה.
אדישות איננה התחלה,היא סוף.'
ההפך מאהבה אינו שנאה, הוא אדישות.
ההפך מאומנות אינו כיעור, הוא אדישות.
ההפך מאמונה אינו כפירה, הוא אדישות.
וההפך מחיים אינו מוות, הוא אדישות '.
מערכת הרגשות מהווה את היכולת לחוש את העולם.
מערכת הרגשות היא המשקפיים או הצינור שדרכו חי האדם את העולם לטוב ולרע.
אלו החיישנים שקולטים את החיים עצמם.
רגשות חיוביים מחד ורגשות שליליים מאידך.
האדישות לעומת זאת ,אינה שייכת לעולם הרגשות.
האדישות היא סימן להשבתת החיישנים.
האדישות אוטמת את האדם מלחוש-מלראות את העולם,ואף את עצמו.
עוד באתר:
השבוע כשעברתי על הפרשה,נזכרתי בדבריו אלו של אלי ויזל.
פרשת השבוע עוסקת בעינייני הקורבנות.
אדם שחטא,מקבל את הסיכוי להתקרב שוב..
הוא מביא קרבן- הוא מתקרב.
מאוד קל לשקוע בתוך הנפילות והכשלונות.
יותר קל להשלים עם הכאב מאשר להתמודד מולו.
יותר נח לפתח אדישות מול דברים שלא היו נעימים לנו,מאשר להתעמת עם הכעס או השנאה ולחפש לעצמנו את התיקון.
מי שבוחר להתנהל כך, לא שם לב שמשהו בו מת בתוך התהליך.
אבל התורה דורשת מאיתנו התנהלות אחרת.
"..אדם כי יקריב מכם קרבן לה'…"
מי הוא הראוי לתואר "אדם", "כי יקריב מכם קרבן לה' " -מי שמתמודד עם הכשלונות והכאבים.
מי שלא מוכן לבחור באדישות.
האדיש -הנכנע לכאביו , ולו כדי לא להרגיש את הכאב, גוזר על עצמו את ההפך מהחיים,
'כי ההפך מהחיים אינו מוות,הוא האדישות'.
עדיף לכעוס,לשנוא,לצעוק…,כי אלו הם רגשות, ורגשות מעוררות תגובה.., ואת התגובה אפשר לעיתים להפנות לאפיקי יצירה…
אחד מהמשפטים הקשים ששמעתי,מסוג המשפטים שלא שוכחים אותם,
היה מילד בכיתה א, ילד בן שבע.
המורה שלו סיפר לי, שאותו ילד אמר לו כמשיח לפי תומו,
,המורה אתה יודע..,כשאבא שלי מרביץ לי אני כבר לא בוכה וצועק,אני גם לא מתעצבן,
גם כשהוא מכה אותי חזק, אני רק צוחק..'.
ילד..רק בן שבע, אביו אדם אלים,
הוא בחר באדישות…,הוא בחר לכבות את החיישן.
הוא כבר לא מגיב,
'אדישות איננה התחלה,היא הסוף.'
הסופר והמחזאי אנטון צ'כוב אמר:
"האדישות היא שיתוק הנשמה".
בסיום הפרשה מצאתי את הדברים כתובים בלשונו המיוחדת של הרש"ר הירש.
אחד מהקורבנות המוזכרים בפרשה,
"ונפש כי תמעל מעל וחטאה בשגגה מקדשי ה' והביא את אשמו לה".
מעילה פרושו,כאשר לוקח אדם חפץ שמוקדש לשמים ומשתמש בו לצורך של חול, מעשה המעילה הופך את החפץ מקודש לחול.
אולם רק המועל בשגגה הופך את החפץ מקודש לחול,אך אדם שמעל במזיד אינו פוגם בקדושת החפץ.
ובלשון חז"ל,"הקודש, בשוגג-מתחלל,במזיד-אינו מתחלל".
אומר כל כך הרש'ר הירש:
"ישנם שתי הלכות שקרובות בינן לבין עצמם.
האחת ש"הקדש, בשוגג מתחלל, במזיד אינו מתחלל
והשניה שהחמיר הכתוב בספק יותר מאשר בודאי, כי קרבן "אשם תלוי" שבא במקרה של ספק אם חטא , קבעה לו התורה ערך שתי כסף,
ואילו חטאת שאינה באה במקרה של ספק,ערכה לא נקבע ,ויכול להביא בשווי פחות מערך שתי כסף.
רוצה ההתורה ללמדנו ,
שאין המקדש ירא מפני פשע, אלא מפני האדישות".
הקדש,מתחלל דוקא בשוגג, זוהי חומרת האדישות.
אשם תלוי שמגיע במקרה שהאדם לא זוכר אם חטא, שוויו לא פחות משתי כסף, זוהי חומרת האדישות.
כי "האדישות היא שיתוק הנשמה"
להערות והארות אשמח גם במייל
[email protected]
