חרש שאינו שומע ואינו מדבר פטור מכל המצוות, חוסר החיבור לעולם ולאנושות הסובבת אותו גורמות לו לאבד את השפיות הנורמטיבית שיש לשאר בני אדם, חוסר החיבור וההתנתקות הופכות את החרש לשוטה, כזה שפטור מכל המצוות כי דעתו חלשה ואין בו דעת לקיום המצוות.
ככל שדעתו של אדם 'מעורבת עם הבריות' כלשון חז"ל, כך דעתו מתווספת אליו, כך הוא מבנה האנושות: כולנו נצרכים לסובבים אותנו, אדם שבוחר לפרוש מהמרקם החברתי האנושי, ובוחר לא להיות חלק מחוקי כללי הנתינה והקבלה של העולם, אלה שעושים את העולם טוב יותר, הרי שלא חסר לו רק באטונומיה הסובבת אותו, אלא גם בינו לבין עצמו. במובן הנפשי הפשוט, דעתו מטרפת עליו.
"כל מפרסת פרסה ושסעת שסע פרסת מעלת גרה בבהמה אתה תאכלו" (ויקרא יא ג) התורה מלמדת אותנו כי סימן היכר לטומאה וטהרה היא הפתיחות לנתינה וקבלה מהעולם, בהמה שאיננה מפרסת פרסה ושוסעה שסע מסמלת את טמטום, חסימה, וסגירות מהסובב אותה, בהמה כזאת חושבת רק על עצמה, קשה לה לצאת מד' אמותיה ולחשוב על האחר.
עוד באתר:
בהמה שכן מפרסת פרסה ושוסעת שסע מסמלת את החלק הבריא בקיום תיקונו של עולם, כזאת שמחוברת לשאר מרכיבי ובעלי החיים, מחפשת לעשות את העולם טוב יותר ולקבל את הטוב שיש בו משאר חלקי הבריאה, הבהמה הטהורה מסמלת את הטוהר וההבנה כי כולנו שותפים לתיקון עולם. אך התורה מגבילה זאת בתנאי אחד:
"וכל כלי חרש אשר יפל מהם אל תוכו כל אשר בתוכו יטמא ואתו תשברו" (ויקרא יא לג) פתיחות, קבלת האחר, הכלת השונה, ויתר צמד מלל מכובס, אינם סיבה להכשיר את הרוע והטומאה בעולם, קבלת השונה איננה דרך להכשרת רצונות ודעות פסולות, בלתי ניתן לקדש ולשנות ערכי יסוד בשם מצוות בין אדם לחבירו או אחדות וחיבור, במיוחד כאשר הצד הרע נכנס ומזהם את האקלים החברתי שלך, אל המרחב הפרטי, אל האוויר בשביל לשנות את עמוד הערכים היהודי שמסרו עליו נפש בכל הדורות.
הפתיחות לעולם מאפשרת לנו לתת מהטוב שהקב"ה נתן וחנן לכל מאיתנו במיוחד וחסר לאחרים, וכך הוא יוכל לקבל מאחרים את מה שחסר לו, יחסי נתינה וקבלה אין בהם בושה, נהפוך הוא העולם צריך וזקוק לו, אך מתוך הבנה אחת, יש טומאה ורוע בעולם, יש אנשים ויש דברים שאסור שיכנסו אליך ולמה שברשותך, אפילו לא לאוויר הכלי.
