מדוע מתו בני אהרון, וכיצר אנחנו מכינים את עצמנו לפני כל מצווה בהכנת המצווה.
המגיד מדובנא ספר משל: אדם בא למלון מן הדרך, ובקש מסבל שייקח את המזוודה לחדרו. הסבל לקח את המזוודה לחדרו וביקש תשלום מופרז. שאל בעל המזוודה את הסבל: מדוע אתה מבקש סכום כל כך גדול? אמר לו הסבל : היות והתייגעתי מאוד לסחוב את המזוודה עד החדר. אמר לו האיש: אם התייגעת סימן שלא סחבת את המזוודה שלי, כי המזוודה שלי קטנה וקלה מאד, כי היו בה רק כמה יהלומים יקרים ותו לא.
זהו הכוונה בפסוק: "לא אותי קראת יעקב, כי יגעת בי ישראל". אם האדם מרגיש יגיעה וקושי בעבודת הבורא, סימן שאינו עובד את הבורא, אלא עובד למישהו אחר, כי מי שעובד אצל הבורא הוא מלא תענוג.
עוד באתר:
ההנאה הפיזית, מוגבלת ומוגדרת. יתירה מכך, הגשמיות שיש לה סוף ואמות מידה, מגבילה את ההנאה הרוחנית, זאת שאין לה סוף. מי שמחובר להנאה גשמית מוגבל ולא יכול לקבל הנאה רוחנית אמתית. רק מי שבטל את הגוף ורצונותיו יכול ליהנות הנאה רוחנית.
באזני בשר זה נשמע אבסורדי: וכי מי שמוותר ומבטל את עצמו, זוכה ליהנות בעולם הגשמי. בעולם הזה ההפך הוא הנכון, מי שמבטל את עצמו לא יכול ליהנות. רק אוזנים רוחניות מוכנות להקשיב לביטול מוחלט כלפי הקב"ה ואז להנות מחיי הרוח. מסיבה זו ההנאה והתענוג השלם יכול להתקיים רק בעולם הבא.
ככלל, המושג עצמאות ביהדות אינו קיים במובן האישי אלא רק במובן הלאומי. ביהדות יש מושג אחד בחירה:
הטבע האנושי מהונדס לשעבוד. השאלה היא שעבוד למה, ולמי. וכאן נכנס כח הבחירה. לאדם את היכולת לבחור למה להיות משועבד, לגוף או לרוח. כלשון הפסוק 'אדם לעמל יולד'.
גם במעשה המצווה אפשר ליהנות משכר המצווה כאשר כל כוונת עשייתה הוא על מנת לקבל פרס. אבל אז להפסיד את ההנאה הרוחנית מהמצווה עצמה, כלומר הנאה רוחנית מתוכן המצווה. כמובן, רק מה שידינו משגת כאן בעולם הזה.
אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס, מלשון פרוסה. חצי. מי שעושה מצוות מתוך הרגשה ש'אני' עושה המצווה ולא מבטל את עצמו להקב"ה. נהנה רק מחצי המצווה ולא מכל התוכן הפנימי העומק שלה.
זהו גם היה עומק חטא נדב ואביהוא הצדיקים. לפי מדרגתם הם היו צריכים לבטל את עצמם לפני הכניסה לקדש הקדשים, ולא להכנס לשם בשביל התקדמות והתעלות רוחנית עצמית.
ציווי התורה: 'ושמרתם את חקתי ואת משפטי אשר יעשה אתם האדם וחי בהם' הוא ציווי לחיות ולשאות את נקודת וליבת חיינו מחיות המצווה, לדעת לעבוד את עבודת ה', מתוך חיבור מוחלט.
זהו עומק דברי המדרש: 'עתיד הקב"ה לעשות סעודה לצדיקים, והוא יושב ביניהם בגן עדן וכל אחד ואחד מראה באצבעו ואומר זה השם קווינו לו' הצדיקים שבטלו את עצמם להקב"ה והתחברו אליו דרך מעשה המצווה שוותרו על שכרה. מצביעים על הקב"ה ונהנים מזיו השכינה, בדיוק כמו בחיים חיותם הסעודה לא מעניינת אותם.
התשוקה להתענג ולהנות מהחיים הוא רצון נשמתי פנימי עמוק, ועלינו להביאו למצב שנוכל 'להתענג על ה'.
כיהודים אנחנו לא חיים עם המצוות, אלא חיים מהמצוות 'וחי בהם'.
שפת אמת פרשת אחרי מות שנת תרל"ב:
אשר יעשה אותם כו' וחי בהם. אם כי אחז"ל אל תהיו כעבדים המשמשים ע"מ לקבל פרס. אך אמרו ג"כ הוי מחשב הפסד מצוה כו'. כי בוודאי שכר עוה"ב אינו ענין הגוף. רק זה עצמו עוה"ב מה שזוכין להיות בטל להש"י כראוי. שהוא דבר שא"י להשיג ולהיות ברור שאין להשיג לרוב ההעלם לכך נק' עולם כמו שעולם הזה נק' העלם על שהחושך מכסה ומעלים כבודו ית'. כמו כן עוה"ב הוא העלם של אמת על שאין יכולין להשיג. ובעוה"ז ההעלם ע"י השקר. ובוודאי כן חשבון הפסד מצוה מה שע"י המצוה מדבק האדם עצמו בהש"י שהוא שורש החיות. וכן וחי בהם כנ"ל זה השכר הוא תכלית עשיות המצות. ולקבל פרס הוא לשון פרוסה שכוונתו לעצמו ואינו דבק בשורש החיות כנ"ל היפוך וחי בהם כנ"ל:
