התורה אוסרת על המרת קדושה מבהמת קרבן לבהמת חולין: "לא יבקר בין טוב לרע ולא ימירנו ואם המר ימירנו והיה הוא ותמורתו יהיה קדש".
מדוע, הלא כשם שהאדם הקדיש את הבהמה הראשונה כך יוכל להחליף את הבהמה הקדושה לבהמת חולין, ומדוע פתאום נחלש כוחו?
הטלטלה בין קדש לחול, בין טומאה וטהרה, בין היכולת לקדש את החומר ובין האפשרות לחמר את הקדש בלי משים לב. היא תוצאה של חיבור החומר והרוח.
עוד באתר:
היכולת של האדם להיות בעל בחירה ולהשפיע קדושה, היא היכולת לקדש את החומר ולהעלותו מחולין לטהרה. גדול כוחו של היהודי להפוך חומר לקדש וחולין לקרבן, אך כשם שגדול כוחו כך עליו לדעת כי הוא עצמו מוגבל בעיני בשר ועיניים חומריות.
רגע לאחר שהאדם מחמר את הקדש יש לו ניסיון נוסף, לא לחמר את הקדש. לעיתים דווקא בגלל האמונה ביכולת לקדושת החומר יש ניסיון של חפצון הקדש ולהפוך את שני המוטיבים לדו צדדים.
כך מבלי שהאדם שם לב הוא נהפך לחומרי יותר בתואנה כי היא 'רק' מקדש את החומר. יש צורך למנוע את המדרון החלקלק והתירוץ של ערך קדושת החומר הנישא חינם בפי ההמון, ומשמש כפורקן לאידאות, רצונות ודעות שגויות, בדיוק בשביל כך מצווה התורה על איסור ההמרה.
איסור המרת הקרבן מלמד אותנו, כי הגם שיש בכוחנו לקדש בהמת חולין, אין בכוחנו להמיר ולהחליף כי אין אנו נקיים מנגעי עצמנו.
האדם רוצה את טובת עצמו. ואם יוכל להחליף ולהמיר, הרי שיבחר בבהמה יותר קטנה להקדש וירמה את עצמו שהוא נותן בהמה יותר גדולה לטובת ההקדש.(רמב"ם)
השוחד והדאגה לכיס הפרטי ייספקו תירוצים והסברים שונים ומגוונים בשילוב רימוי עצמי של האדם המקדיש ובלבד שהכסף ישאר בכיסו.
האפשרות לקדש ולהתקדש, להתעלות ולעלות במסילה העולה בית אל, איננה אומרת כי אם עשית זאת, אתה חף מכל רבב ונגיעה אישית מעתה ועד עולם.
היהדות מלמדת אותנו להישאר בקרקע ולדעת את נגעי האנושות, גם כאשר הצלחת להפוך חול לקדש.
אם קדשת את החומר, אל תחמר את הקדש.
