1.
פרשת "שלח" מספרת את סיפור המרגלים הפורסם, שהתחיל לכאורה ברוח כל-כך טובה ואופטימית והסתיים בצורה טרגית, עקב הגזרה הקשה שיצאה מלפני השם, לפיה, ארבעים שנה בני ישראל יסתובבו במדבר עד שלא יישאר אף לא אחד מדור המרגלים, זולת יהושע בן נון וכלב בן יפונה בכניסת עם ישראל לארץ המובטחת. הסיפור הוא קשה, כל מי שהיה בגיל עשרים ומעלה נפטר במדבר במשך אותן ארבעים שנה, ובתשעה באב נפטרו בבת אחת חמישה עשר אלף. הבכייה, שהם בכו לחינם, הפכה לבכייה לדורות. עד היום הזה אנחנו מציינים את ליל תשעה באב בעצב רב ובכאב גדול.
כאשר המרגלים, ראשי כל השבטים, חוזרים למדבר כדי לדווח על מסקנות הסיור, שהיה להם בארץ, הם מוציאים את דיבת הארץ רעה וקובעים: "אפס, כי עז העם היושב בארץ, לא נוכל!" לדבריהם, אין לעם ישראל סיכוי לנצח את המלחמה מול יושבי הארץ וביניהם הענקיים. מיד "ויהס כלב את העם אל משה ויאמר: עלה נעלה וירשנו אותה, כי יכול נוכל לה".
עוד באתר:
סבי מורי, הרב ישראל מאיר לאו שליט"א, אמר לנו, כי משחר ילדותו הוא התקשה מדוע כלב לבדו עומד מול המרגלים באותם רגעים ומכריז: 'עלה נעלה'. היכן היה יהושע באותו הזמן, הרי גם הוא חשב רק טובות על הארץ?
רק לאחר מכן, כשהעם לא מקבל את דבריו של כלב, יהושע מצטרף אליו ושניהם יחד קורעים בגדיהם ואומרים: "הארץ אשר עברנו בה לתור אותה טובה הארץ מאד מאד", אולם כאשר צריך לעמוד מול עשרת המרגלים מוציאי דיבת הארץ רעה ולהתנגד ולחלוק עליהם – "ויהס כלב את העם אל משה". איפה יהושע בן נון, למה הוא לא שותף להכרזה הדרמטית הזו?
2.
ביאר סבי מורי, שיהושע היה מוכר כבר בקרב הציבור כשר צבא וכאביר מלחמות, שהרי בצאת ישראל ממצרים, כשבא עמלק להילחם עמם ברפידים, אמר משה אל יהושע: "בחר לנו אנשים וצא הילחם בעמלק", והתוצאה הייתה: "ויחלוש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב." כתוב לאחר מכן: "ושים באוזני יהושע, מחה אמחה את זכר עמלק." אם-כן, היות שהוא היה מוכר בכל השבטים כ-הלוחם הגדול, הוא בחר לשתוק מול טענת המרגלים, אשר לפיה הסיבה שלא נוכל לעלות, היא מכיוון שהעם היושב בארץ חזק הוא מאיתנו.
לאור דבריו נמצא פירוש נוסף לפסוק המפורסם מהנביא עמוס "והמשכיל בעת ההיא – ידום." המשכיל בעת ההיא, אחד שרק בעת ההיא הוא משכיל ומתנהג כראוי אך בגלל עברו הוא חשוד על הדבר בעיני הציבור – ידום. שלא ישמיע את קולו אלא ייתן לאחרים, שלא נתפסים ככאלו שיש להם נגיעה בעניין, להעביר את הביקורת.
3.
הלקח הוא חשוב. בימים שיש מחאה וזעקת שבר על אודות שחיתות, אדם שמוכר כאחד שקיים חשש אמיתי ששיחת, ובוודאי אם אף הורשע על כך – ידום. אם אתה באמת רוצה, שקולות המחאה יתרבו, וממילא יגברו הסיכויים, שגם יישמעו והצדק ייעשה, תעמוד מהצד ואל תלכלך עם העבר שלך את הרצון הנקי שלך בהווה. תבין, גם אם היית אהוד בעבר, כיום אתה נתפס אחרת בעיני הציבור. אל תיתן לאיש לחשוב, שהמקום שממנו מגיעה הזעקה איננו טהור, כפי שהוא באמת. במידה ואתה כן לוקח חלק משמעותי במאבק, אתה פוגע ממש בדבר שכל-כך יקר לך. אתה בא לתקן, אך למעשה אתה מקלקל.
אם האינטרס שלך אינו אישי אלא ציבורי, תשקיף מהצד, תנהג כיהושע בן נון שהתנהל בחכמה וברגישות ואמר בליבו: אם אני אתייצב מולם ואגיד: 'כן נעלה! כן נילחם! יכול נוכל!' יגידו כולם: "אהה, הוא מעוניין במלחמה, כי הוא איש קרבות, הוא צמא דם, הוא לוחם בקלי-קלות. אתם זוכרים איך הוא חלש את עמלק לפי חרב? אנחנו לא מוכנים להשתכנע על ידי אחד, שמצטייר כאיש צבא בסדר גודל כזה." יהושע, שפיקח היה, נתן את רשות הדיבור לכלב ואת המילים: 'עלה נעלה' ו'יכול נוכל' אמר רק כלב בן יפונה, כי הוא לא היה מוכר כאיש צבא. לכן איש לא יאשים אותו כשוחר מלחמות וכאדם ששואף אלי קרב.
באותם רגעים יהושע הוכיח, שאיננו שש אלי קרב, אלא שש לקיים את מצוותו של הקב"ה, ולממש הבטחתו לתת את ארץ ישראל לעמו הנבחר.
