1.
פרשתנו מספרת על המחלוקת שלא לשם שמיים, שנכנסה כבר לדברי ימי ישראל כ"המחלוקת" בה' הידיעה. קורח ועדתו ולצידם, כמובן, דתן ואבירם הידועים לשמצה, קמו לחלוק ולערער על הנהגת משה ואהרן. חז"ל אומרים, שהם רדפו אחר הכבוד בכל מחיר, עד כדי כך שהיו מוכנים להוציא דיבת משה ואהרן רעה והאשימו אותם בנושאים החמורים ביותר. וכפי שאמר רבי שמואל בר נחמני בשם רבי יהונתן: "מלמד, שחשדוהו מאשת איש".
את העונש שלהם הקב"ה ראה לנכון להכין כבר מששת ימי בראשית, כמו שכתוב במשנה במסכת אבות: "עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות, ואלו הן- פי הארץ" וכו'.
עוד באתר:
המחזה הנורא, שבו קורח ועדתו נבלעים באדמה, נחרט בדברי ימי עולם וקבע: משה אמת ותורתו אמת!
אולם נראה, שבדברים אלו בלבד לא היה די כדי לסיים את המחלוקת. אחרי כל זה ממשיכה התורה ומספרת: "וידבר ד' אל משה לאמר, דבר אל בני ישראל" - כל נשיא של כל שבט ושבט יקח מטה וירשום עליו את שמו ויניחו אותם באוהל מועד. "והיה האיש, אשר אבחר בו, מטהו יפרח והשיכותי מעלי את תלונות בני ישראל, אשר הם מלינים עליכם." ומשה עושה, כמובן, כדבר השם - "ויהי ממחרת ויבוא משה אל אוהל העדות, והנה פרח מטה אהרן לבית לוי ויוצא פרח ויצץ ציץ ויגמול שקדים".
נשאלת השאלה - כל העם נכח לראות, שקורח ועדתו נבלעו באדמה, נוסף לכך, כל העם לא יכול היה לפספס את האש, שיצאה מאת השם ושרפה אותם מאתיים וחמישים מקטירי הקטורת, וכולם ידעו, שכל זה נעשה רק מפני שערערו על הנהגת משה ואהרן. אם-כן, למה היה צריך את כל סיפור המטות? מה שהאדמה פצתה את פיה לא סיפק את העם?! מה שאש יצאה מאת ד' לא הרגיע את רוחם?!
2.
אומרים המפרשים, כי הרעיון פשוט מאוד. בחירת אהרן והקביעה לדורות, כי משה אמת ותורתו אמת, לא תהיה על-ידי העונש, שקיבלו קורח ועדתו. היא לא תוכח על דרך השלילה. הקב"ה בחר להודיע לעולם כולו: "בחרתי באהרן!" בדרך של פריחה ושגשוג - "והנה פרח מטה אהרן".
מה שהאדמה פצתה את פיה, הוא עונש לקורח ולעדתו ולימוד לקח לכל אלו שיבחרו להמשיך בדרכם בצורה כזו או אחרת. נכון שבעקבות כך, ממילא הוכרעה, כביכול, שאלת ההנהגה של אהרן הכהן, אבל אי אפשר היה לבסס על האירוע הזה את אופיו של מנהיג ישראל ואת אמיתות התורה לעולמי עד. דרכיה של התורה אינן דרכים של ענישה במקל חובלים אלא דרכי נועם.
הדרך להוכיח את אמיתות התורה ואת מנהיגיה לא תתבצע על דרך השלילה אלא על דרך החיוב.
3.
הפרשה מלמדת אותנו לקח חשוב, שהיה רלוונטי אז והוא קיים גם היום: מנהיג נמדד בפריחה ובשגשוג שלו ולא באובדן של האחר.
גם אם הוא הביס את היריבים שלו בניצחון מוחץ, ואפילו במקרה שאותם אלו שערערו על ההנהגה שלו כבר אבדו מן העולם, כל עוד המטה שלו אינו פורח ואינו גדל, אין ביטוי להנהגה שלו.
כמה הדברים נכונים ואקטואליים בימים אלה. השבוע היינו עדים בפעם המי יודע כמה לחוסר יכולת מינימלית של הנהגה, לדפוס התנהגות של דחייה, לבריחה מאחריות ולפחד מלבצע פעולות. על השאלה מה נכון לעשות, רבים מתווכחים. אמנם על כך שיש צורך לעשות משהו ולא לטאטא הכל מתחת לשטיח ולהתנער מקבלת החלטות, שני הצדדים מסכימים.
העדות שלנו השבוע, למעשה, הייתה על חלק מאותו אירוע, אשר לו אנו עדים כבר כמה חודשים. אירוע שבו היריב אמנם נחל כישלון חרוץ, אך המנצח אינו עושה עם העובדה הזאת דבר, אינו פורח, אינו צומח ובוודאי אינו משגשג, (על כל פנים, לפי תפיסתו) אלא בדיוק להיפך. אירוע שבו המפסיד לא יודע להפסיד, אך כמו כן ואולי דווקא בגלל, שהמנצח לא יודע לנצח.
