טור דעה: אנשי הכיפות השקופות \ יענקי גולדברג

הניצוץ פתאום נדלק

כבר למעלה משלושת-אלפים שנה, יום-כיפור הינו משהו אחר. אווירה אחרת. משהו שונה. גם מאז קום המדינה, בכל שנה מחדש בתאריך י' בתשרי, כלל אזרחי המדינה היהודים, גם אלה המתיימרים חס ושלום לעזוב את דרך התורה והמצוות לחלוטין, ומנהלים בחיי היום-יום שגרת חיים רחוקה לגמרי מדרך התורה והמצוות, מרגישים זכות וחובה לקחת חלק ולהיות שייכים, להתחבר לשורשים, למקור, לאמת.

חילונים יותר ופחות. ימנים ושמאלנים. זקנים ונערים. גברים ונשים. קיצוניים ובוטים וגם כאלה שפחות. כולם-כולם מתעוררים באותו היום, יום-הכיפורים. גם אצל אחרון החילונים, מתעורר ונדלק הניצוץ היהודי. לפתע הוא מתחיל לבעור.

שוחחתי פעם עם יהודי יקר, שאותו אני מכיר כבר שנים לא-מעטות. קוראים לו ר' מויישה, אדם מבוגר שגילו נושק ל-80 בלעה"ר לאורך ימים ושנים טובות, וחווה לא מעט בחייו הארוכים. באחת השיחות שלנו, לפני חודש החגים, אמר לי ר' מויישה משפט שחשבתי עליו שבועות אחר-כך:

"יענקי, אתה יודע? אני רואה ב'נעילה' אנשים חילונים, "אנשי הכיפות השקופות", ולפעמים הם בוכים ומתרגשים – אפילו יותר ממני, ומיהודים רבים וטובים ממני בתורה ומצוות".

כמה מוזר, ככה נכון.

 

קונצנזוס, רק כשבא-לנו

המילה "קונצנזוס", שגורה רבות בפיהם של אנשי השמאל הנאורים ויפי-הנפש. במבט חטוף במילון העברי, מסתבר שפירוש המילה "קונצנזוס" הינו: הסכמה מוחלטת, הסכמה כללית, היעדר חילוקי-דעות.

נדמה שהמילה הזו נוצרה בדיוק בשביל הנושא שהכא עסקינן, יום-הכיפורים. יום-כיפור כבר עשרות שנים נמצא בקונצנזוס מוחלט במדינת-ישראל. נתב"ג נעול. החנויות סגורות. הטלוויזיות מכובות. עם-ישראל מתעורר.

במשך עשרות שנים, גם אנשי השמאל כיבדו את היום הקדוש. כן, גם אנשי השמאל הרדיקלים והקיצוניים ביותר, הניחו כיפה על ראשם, וצעדו בראש מורכן אל-תוך בית-הכנסת. גם הם התפללו, שמעו, האזינו, והזילו דמעה. ואולי גם יותר מדמעה אחת.

הפעם, היה משהו שונה. בצעד מחוצף, מביש ושערורייתי, החליטו השנה בקרב אנשי השמאל ו'מחאת קפלן', להפר את המוסכמה האחרונה שעוד נותרה. את הסעיף הקטן שעליו עוד מסכימים. גם את הקו האדום האחרון הזה, גם אותו הם החליטו לחצות.

ביום של אחדות. של סליחה. של אחווה. ביום קדוש ומיוחד שכזה – החליטו קומץ הפרובוקטורים ללבות את האש, השנאה והפירוד. להעלות את הקיטוב לגבהים חדשים. לזרוק עוד כמה לפידים למדורה.

קומץ של מספר קיצוניים תמהוניים, החליטו לצאת בעיצומו של היום הקדוש, ולהפריע, להציק ולהטריד את המתפללים, שכל חטאם היה – שהעלו בדעתם להתפלל לבוראם. פעם אחת בשנה, להתפלל. גם זה אסור.

 

באנו חושך לגרש

בימים של חושך, שנאה וקיטוב, בימים שבהם האש משתוללת ברחובות, והללבות נפרדו, אַל לנו לשכוח: כאנשים החרדים לדבר ה', אנו האור שעוד נשאר דולק בנר. אנחנו, שנמצאים מחוץ לכל הפוליטיקה הזולה והבלי-העולם הזה – עלינו מוטלת הזכות. זכות שהיא חובה.

אנחנו, אנשי המגזר החרדי, עלינו מוטלת המשימה לנסות, עד כמה שאפשר, לאחות את הקרעים. לאחד בין הצדדים. לכבות את הלפידים. עלינו מוטלת החובה לנסות לגשר, ולנסות להציל את מה שנשאר מהעם הגדול, המפואר והמאוחד שהיה לנו פעם.

אלפי שנים שעם-ישראל עובר אינספור צרות, גלויות ונסיונות. מִמִּצְרַיִם וְעַד הֵנָּה – את פרעה עברנו, ובעזרת-ה' נעבור גם את זה.

גם ב-2023-ה'תשפ"ד,
אחים אנחנו.
לנצח.

 

הכותב הינו עיתונאי, סופר וכותב