"היכי דמי אפיקורוס, האומר מאי אהני לן רבנן" סנהדרין (צז)
הגמרא מגדירה אפיקרוסות וחוסר אמונה לא במי שלא שומר תורה ומצוות אלא במי שמזלזל בערך מצווה אחת והיא ערך לימוד תורה. שוב, לא מי שלא לומד תורה אלא מי שמזלזל בלימוד תורה. מדוע?
התאוות הם שם נרדף לרצונות הגשמיים, יחידה היא תאוות הכבוד והשררה שהנאתה הנאה רוחנית, היא איננה מילוי של צורך פיזי כמו אוכל שיש לו שובע, אלא בלי גבול מה שמשייך ומשיים את הכבוד במשמעות רוחנית.
עוד באתר:
זהו הפן השלילי אך למידת הכבוד יש פן רוחני חיובי חשוב מאין כמותו:
דוד המלך נענש בערוב ימיו בעונש פיזי, שלא היה בכוחם של הבגדים לחמם אותו, כל זאת בגלל שזלזל בבגדי שאול שגזר את כנף מעילו.
לפי דרגתו של דוד המלך גם לבגד פיזי היה צריך להתייחס בכבוד הראוי, ומשלא נהג כן וזלזל בו הרי שערך המושג 'בגד' אבד בעינייו.
היהדות בוחנת במבט איכותי ולא כמותי את ערך הדברים ומשקלם, הערך הדסר לא נקבע לפי המעשה עצמו אלא לפי איך שמתייחסים אליו ולפי הערך והכבוד שרוכשים לו.
גם מי שעוסק בלימוד תורה צריך לתת משקל של כבוד ללומדי התורה וללימוד התורה שלו עצמו, יתירה מכך, חלק מממטרת הלימוד הוא הערך והכבוד לתורה.
לאורך ההיסטוריה, היהדות החזיקה יותר בארצות ששמרו על כבוד התורה ולומדיה, דווקא אנשי הפשטות והתמימות אלו שידעו לכבד ולהעריך, זכו להמשכיות מסורת ישראל והבטחת קיום האומה דרכם, זאת משום ששמרו על הערך החשוב ביותר ביסודותיה.
ברגע זלזול הבכורה בעיניי עשו, אבדה ממנו הבכורה. הבכורה לא יכולה להיות נוכחת אצל מי שמזלזל בה כי ברוחניות ערך הדבר הוא לפי מבט בעליו ומרגע שזלזלז בו אין לו קיום תחת חסותו.
אנו מוצאים כי על פי פנימיות התורה נשמת האדם נקראת כבוד: "למען יזמרך כבוד ולא ידום". זאת משום שנשמת האדם לוקחה ונחצבה מכסא הכבוד ולשם היא משתקקות כל ימיה בעולם הזה.
ועוד משהו, להעריך כבוד זה לא אומר להקפיד על הכבוד של עצמך, אלא לתת כבוד לאחר.
אדם גדול נותן כבוד והערכה לכל אדם בלי גבול, זה מה שעושה אותו אדם גדול, וזה מה שמכבד אותו.
שבת שלום ומבורך.
