הגנות שפיתחנו מהילדות \ הרב אריה אטינגר

השבוע, במהלך התהליך הקבוצתי דודי התפרץ עלי, אני לא מבין אתה נראה לי אדיש כזה, מצליח לשמוע עוד סיפור ועוד סיפור, עוד קושי ועוד קושי, ממה אתה עשוי, הגיע הזמן שתצא מהאדישות שלך כבר,

כי מה היית מצפה שיקרה,

לא יודע, השיב לי דודי, אולי שתתפוצץ, אני אישית כבר לא יכול יותר,

"וחוץ מזה," הוסיף דודי "בכלל אני לא מבין את כל הרעיון והמושג הזה שנקרא 'מטפל מטופל', כאילו המטפל הוא מלך העולם ויש תחתיו אנשים אומללים שבאים לטיפול, קצת ענווה לא יזיק." כך סיים דודי את הזעקה מגרונו.

דודי, אתה זוכר מה שיתפת אותי בראיון התאמה לבית הספר, מה הביא אותך לבוא ללמוד את תחום הנפש, אתה זוכר מה אמרת לי?

בטח, אני לא מסוגל לראות אנשים סובלים, וכן אני חייב ללמוד איך אני יכול לעזור להם,

וכעת במהלך הפרקטיקום איך הולך לך התהליכים שאתה עושה בסטאז'? המשכתי לשאול.

אוי נגעת לי בפצע כואב,

מה הפצע?

אני מאוד מאותגר שם, אני מרגיש במלחמה עצמית, בכל פעם שמטופל נפתח אלי ומתחיל לשתף בקשייו מיד אני מוצא את עצמי משתף על האתגרים האישיים שאני מתמודד איתם. אני יודע שזה לא נכון לעשות את זה, ולכן אני כל פעם אומר לעצמי שיותר זה לא יקרה ותמיד זה בסוף קורה,

כי מה מלחיץ אותך בשלב שבו מטופל מתחיל להיפתח אליך? שאלתי

כי אני לא מסוגל לראות אותו סובל, זה גומר אותי. אני מרגיש שאני חייב להרגיע אותו, האמת שאני גם מרגיש חוסר נעימות שהמטופל כ"כ נפתח אלי, ואז אני זורק לו פלסטרים, כמובן שאח"כ אני מתוסכל מיזה שנתתי הגנות כי הרי התהליך מתפספס,

ממתי אתה זוכר את עצמך עם צורך עז לעזור לאחרים?

מה זאת אומרת? מגיל אפס! ההורים שלי גידלו בתוך הבית שלנו הרבה ילדים באומנה, כל הילדות שלנו ינקנו את הערך הזה של לעזור לאחרים.

ומי היה יותר חשוב להורים שלך אתה או ילדי האומנה?

אה ברור, להורים שלי היה חשוב להראות להם שאנחנו לא יותר מהם, כלומר שהם לא סוג ב' וזה הגיע אפילו לרמה שקיבלנו פחות יחס בגלל זה, אבל אני לא מצטער על כך כי הרי בזכות זה הצלחנו לעזור להם.

האזינו לדברים>>>

בשלב הזה נחום, משתתף נוסף בקבוצה, התפרץ לתוך דבריו של דודי: "אני לא מבין איך אתה לא כועס על ההורים שלך, הם בעצם לקחו לך את אבא ואמא שלך"

"מה פתאום לכעוס, להיפך", הגיב דודי, "בזכות זה יכולנו לעזור לכל הילדים המסכנים הללו."

דודי, שאלתי: "האם אתה יכול להבין את מה שנחום אומר לך, לו יצויר שלא היה לך את הערך של לעזור לאחרים היית יכול להבין את המקום של הכעס שנחום מתאר?"

בשלב הזה, נפל לדודי אסימון שבעצם החינוך הזה שקיבל והערך שהוטבע בו לעזור לאחרים זה גם מה שכ"כ אגן עליו לא להרגיש כעס על ההורים שלו,

המנגנון החזק הזה הוא גם מה שגורם לו כ"כ לרצות לעזור לאחרים ולכאוב את הכאב שלהם, עד כדי כך שבמקום לעזור להם הוא רק מונע מהם את העזרה של הקשבה אמיתית ממקום רגוע. הוא גם לא מסוגל למשפט הזה של 'מטפל מטופל' כי זה עליונות והוא מראש חונך לא להרגיש עליונות על פני אחיו המאומצים.

מה שקרה לדודי הוא שפתאום הוא הבין עד כמה המנגנון הזה מגן עליו ולמה הוא לא מוכן להיפרד ממנו, ומאותה הסיבה זה גם מקשה עליו לעזור לאחרים,

כששאלתי את דודי לכמה הכאב שלך ירד מ 10 בעקבות השיח שלנו שמחתי לשמוע ממנו את המספר 2.

בואו נבין שזה בדיוק העוצמה לבוא ולדבר על רגשות ופחדים ובעצם להתבונן במנגנון ההגנות ולהכיר את הרגשות שמתחוללים בתוכנו.