1. הפרשה עוסקת במלאכת עבודת המשכן – בניית המשכן וכליו, כאשר הבולטים שבהם הם הארון, שבו מונחים לוחות הברית ושברי הלוחות, השולחן, סוגים שונים של מזבח, המנורה, הכיור וכנו וכן כלי העזר המכונים 'כלי שרת'. הרבה דיו נשפך על כל ביטוי ותיאור, פירושים רבים נכתבו ולימודים נפלאים נדרשו על כל פרט ופרט: על טיב החומר ומידותיו, על צורת העשייה וכן על סדר הבנייה ועוד. בתוך המפרט הטכני, כביכול, שנכתב לאורך הפרשה, מופיע פסוק, שבו הקב"ה מזכיר לנו מהו בכלל עצם העניין בבניית המשכן: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם."
רבים מהמפרשים עמדו על כך, שלפי כללי הדקדוק, צריך היה לכתוב 'ושכנתי בתוכו'. מה הכוונה בתוכם?
2. מעשה בחסיד שביקש לראות את אליהו הנביא. אמר לו הרב'ה: "אדריך אותך בדיוק מה לעשות כדי לזכות ל'גילוי אליהו'… עוד מעט ראש השנה מגיע. תכין את עצמך לדרך ארוכה. קח אתך את כל הציוד הנדרש – אוכל לדרך ולחג, סירים, מזרנים, ביגוד מתאים, עצים להסקה וכו'. תלך עד שתגיע לבקתה עם גג ירוק. תהיה שם בראש השנה ותזכה לראות את אליהו הנביא!"
עוד באתר:
החסיד מציית לרב'ה ומגיע לאותה בקתה, מתדפק על הדלת ופותחת לו אישה אלמנה, ובבית שרועים על הרצפה ששה ילדים רעבים המשוועים לפת לחם. הוא מבקש להתארח אצלה בחג, והיא מתייפחת: "בשמחה אבל אין אוכל…" הוא לא מהסס ומוציא את כל מעדני העולם שהוא הכין, ואומר לה שאין לה מה לדאוג. יש סעודות ויש סימנים ובבית הזה אף אחד לא יישאר רעב…
מגיע ליל ראש השנה. היהודי ניגש להתפלל, והוא מכוון את ליבו בהתרגשות ענק… הוא הרי לא יודע מתי אליהו הנביא יפתיע אותו… אך הנה, ראש השנה חלף ולמרות הבטחת הרב'ה, הפגישה המיוחלת לא התקיימה. חזר החסיד אל הרב'ה ואמר: " רב'ה, עשיתי כל מה שאמרת ולא זכיתי לראות את אליהו הנביא!"
אמר לו הרב: "לא זכית לראות את אליהו הנביא?! שמע בקולי והפעם בוודאי תראה אותו… לך אל אותה הבקתה לחג הסוכות. שוב תיערך עם כל סעודות החג, עם סוכת נחלים גדולה, תהיה שם במשך כל השבוע ובטוחני, שתזכה לחזות באור פניו…"
ערב סוכות, והנה מגיע החסיד אל הבקתה. מעבר לדלת הוא שומע את הילדים של האלמנה בוכים… "אמא, אין לנו מה לאכול בחג הסוכות…" ענתה להם אמם: "אל תדאגו, חמודים שלי. גם בערב ראש השנה בכיתם וראיתם בישועת ד', ששלח לנו את אליהו הנביא… גם החג הזה בעזהי"ת יבוא אליהו הנביא…"
3. כעת נביא את דברי האלשיך הקדוש בביאור הפסוק מפרשת השבוע: "התורה מדגישה ושכנתי בתוכם ולא בתוכו – ללמדך, כי עיקר השכינה שורה באדם ולא בְּבית", בתוכם – בתוכו של כל אחד ואחד. וכמו שכותב דוד המלך בתהילים: "ויטוש משכן שילו, אוהל שיכן באדם". רצון הקב"ה להשרות את שכינתו בתוכנו, לשכון בליבו של כל יהודי ויהודי. לא באוהל יריעות עיזים, לא בעורות תחשים וגם לא בעצי שיטים. לא לזה התכוון "המשורר".
המטרה, כביכול, של הקב"ה היא התקרבות שלו אלינו, הנעשית על ידי ההתקרבות שלנו אליו. פעם אחת הוא עושה זאת באמצעות משכן – אוהל מועד, פעם אחרת באמצעות בית מקדש. בזמן הגלות הוא עושה זאת באמצעות מקדש מעט – בתי כנסיות ובתי מדרשות, ובפעמים בודדות יש יחידי סגולה, שזוכים להתקרבות על-ידי 'גילוי אליהו'. האופן משתנה מדור לדור, כל דור לפי צרכיו ובהתאם להתקרבות, אשר אליה הוא ראוי, אך המהות היא אותה מהות.
זהו לקח בשבילנו גם לחיי היומיום, האמצעים לפעמים רלוונטים, ואין להתעלם מהם, אבל אסור לשכוח לעולם את המטרה, את המהות.
את הסיפור הנפלא שמעתי מפי ידיד משפחתנו, ר' יהודה ברקן ז"ל. יהודה היה בעל תשובה גמור ויהודי יקר. הלקח שלו היה שבכל אחד ואחת מישראל יש אור גדול ויכולות עצומות להשפיע טוב על העולם. לכן, הוא אמר, צריך לחייך, ללמד זכות על כל יהודי באשר הוא ולשמוח איתו. אמר וכך קיים הלכה למעשה, יהי זכרו ברוך.
