מה עושים? הפיצוץ האטומי בסעודת השבת המשפחתית

השבוע באו אלי לקליניקה בני הזוג יואל ונעמה שהיו כבר ממש על סף פיצוץ. (כמובן שאני עושה שינויים שלא נזהה במי מדובר),

ארבעה ימים שהם לא מדברים ביניהם. הם חיים באותו דירה, מנהלים את כל מה שצריך ומתקשרים עם הילדים, אבל ביניהם אין שום שיח.

קיר אטום ועבה חוצץ ביניהם.

תחילת הפגישה הייתה מאד מאתגרת כי אף אחד לא התנדב להסביר, כאילו נראה שעשו לי טובה בכלל שהגיעו, זה היה נראה שהם עושים שרירים וכל אחד רוצה להפגין אדישות וקור רוח כדי שהשני לא יבין שבכלל אכפת לו.

אחרי דקות ארוכות של שתיקה נעמה התחילה לדבר. טון הדיבור שלה היה מרוחק וקריר, אך בניגוד מוחלט לכך השרירים שלה היו מכווצים, מה שסיפר לי על מתח ודריכות.

"אני לא יודעת מה יואל רוצה ממני! היה איזה קטע בליל שבת שממש הוציא אותו מדעתו ואני ממש לא מצליחה להבין במה הייתי לא בסדר!

עברו עלי כמה שבועות מאד לחוצים. פורים עם כל התחפושות, אני גם מורה בבית ספר והייתי צריכה לארגן מסיבה לתלמידות שלי, והיה גם עומס מטורף בעבודה כי הייתה תקופת מבחנים… בקיצור- הרגשתי שאני פשוט מתמוטטת!

גם הילדים היו הפוכים על כל הראש, כנראה כל הממתקים והשיבוש בזמני שינה שיגעו אותם, ובנוסף לכל הצרות גם הפסח שמתקרב ומאיים עלי פשוט חונק אותי לגמרי.

אז מה שקרה בליל שבת זה שהילדים לא גמרו לריב סביב השולחן, זו הייתה ממש קטסטרופה, וגם הבן הבכור שלי התארח אצלינו עם אשתו, והם יושבים ליד השולחן, זוג צעיר- הכלה שלי מתוקתקת ומטופחת ואני נראית כמו עוזרת בית והבית גם היה מוזנח אז אני הרגשתי כמו הר געש שעומד להתפוצץ ופשוט קמתי ויצאתי מהבית. הלכתי להורים שלי לנשום קצת אויר ולהשתחרר, זה הכל. מבחינתי עשיתי מעשה מאד בוגר- במקום להתפוצץ על בעלי או על הילדים אז פשוט שחררתי את המתח בחוץ בצורה מווסתת ומבוקרת.

ומשום מה יואל הגיב על זה מאד בחריפות. בלילה כשחזרתי הוא כמעט לא פתח לי את הדלת, ומאז ועד היום, כבר ארבעה ימים, הוא מסרב לדבר איתי, הבן אדם פשוט מתעלם ממני, כאילו אני לא קיימת. ומה שהכי מרסק אותי, (כאן האישה ממש נשברה ופרצה בבכי), זה שהוא עושה את זה ליד הילדים. אני מתייחסת אליו כרגיל בנוכחותם- כדי שלא ירגישו שיש מתח וכעס, והוא לא עונה לי! הוא מבייש אותי לידם, זה בעיניי קו אדום שאני לא הייתי עוברת."

"זה מעניין שאת אומרת שזה קו אדום ובעצם זה בדיוק מה שעשית לי בליל שבת" קטע יואל את דבריה בכעס.

"את הענשת אותי ליד הילדים. את השארת אותי חסר אונים ליד השולחן מול כל המשפחה ופשוט נעלמת!"

"קודם כל בוקר טוב שאתה מדבר איתי" הגיבה נעמה בנימה צינית.

"טוב, השיב לה יואל, אם הכיוון שלך זה לחסל חשבונות אז אולי עדיף באמת שאני אשתוק"

"מי מדבר על חיסול חשבונות, אסור לי לבטא את הרגשות שלי? מה אני לא בן אדם??" הגיבה לו נעמה

"יש דרך נעימה לבטא רגשות, גם ההתנהגות שלך נעמה בליל שבת בעיניי לא הייתה נקייה כדי לפרוק את התסכול שלך, אני חושב שהיה שם גם רצון לא קטן לעשות עלי שרירים ולחנך אותי- ועוד ליד כל המשפחה"

"זה שאתה מפרשן כל דבר נגדך זה עניין שלך, אני מספרת לך על מצוקה נפשית קשה שאני נמצאת בה ואתה ישר הולך ל- 'נגדי' ו'בדווקא' ו'מחנכת אותי', אתה לא נותן שום מקום למה שבאמת עובר עלי."

"את יודעת מה? אני הולך איתך, בסדר גמור. אבל עדיין יש לי שאלה: למה לקום וללכת בלי לעדכן? למה את לא יכולה לקרוא לי לחדר ולספר לי מה עובר עלייך ולבקש עזרה? למה ככה לשבור את הכלים?"

"סליחה!" התקוממה נעמה, "כבר שבועות אני מתחננת לעזרה, כל הערב פורים רדפתי אחריך בתחנונים שתושיט יד, כל היום שישי ביקשתי וביקשתי ממך ומכל הילדים שתיקחו אחריות, שתושיטו יד, ומה שקורה בשטח זה שרק ברגע שאני מתפוצצת אז אתה מתחיל לזוז, ואתה לא באמת לוקח אחריות אלא מחפש לדפוק כרטיס, כאילו- תגידי לי מה לעשות ואני יעשה. אין לך עיניים? אתה לא רואה בעצמך? אתה צריך שאני יגיד לך כל דבר? מה זה כיף להיות שוטרת שרודפת אחרי כולם וברגע שהיא מסובבת את הראש אז כולם בורחים לספה??"

"אז את כן חיפשת להעניש אותי, אז זה לא באמת היה רצון להשתחרר, היה שם עניין של לזעזע אותי או לדפוק אותי"

"אני לא חושבת, כי אני מזמן התייאשתי ממך, מה שרציתי זה מה שהסברתי לך: פשוט לקחת אחריות ולפרוק את כל הזעם שהצטבר בתוכי בצורה הכי רגועה ונינוחה, בלי להתפרץ על אף אחד, בלי לבייש את עצמי ובלי לבייש אותך ואת הילדים"

***

לאורך כל הסיפור הרגשתי שמה שחסר פה זה כנות, היה נראה לי שהאישה בורחת מלהסתכל לעצמה בעיניים ולומר לבעלה בפשטות: כן. היה כאן מניפולציה, הרצון שלי היה פשוט לחנך אותך! כן, היה לי צורך לזעזע אותך והבנתי שזו הדרך היחידה לעשות זאת.

למה הכנות הזו חשובה? כי אני חושב שכל הפתרונות נמצאים בידיים שלהם. הם יודעים למצוא את הדרך איך להשלים ביניהם ואיך למצוא את הנוסחה להכניס שבת ברוגע עם שיתוך פעולה. אבל כדי להגיע לעבודת צוות צריך כנות.

אבל אם האישה לא מביאה כנות סימן שהיא לא מסוגלת, אז איך אני מביא אותה לשם?

התשובה היא לראות את הריקוד. להבין שאם האישה לא כנה אז גם לבעלה יש חלק בזה.

מה החלק שלו? מהאזנה עמוקה לשיח ביניהם שמתי לב שיואל הגבר היה מאד עסוק בכך שאשתו תודה באמת, תודה באשמה, תודה בכך שהיא עשתה לו 'סיבוב' וניסתה 'לחנך' אותו. זה כל מה שהעסיק אותו, במילים אחרות הוא היה עסוק בה והוא בכלל לא היה עסוק בלבחון עם עצמו מה החלק שלו שגרם לה להתנהג ככה.

אז בגישה מערכתית אני בעצם משקף לשניהם את מערכת ההגנות שלהם: אתה בורח מלהתבונן בעצמך ורק עסוק ב'לתפוס' את אשתך על חוסר כנות, ואת באמת לא מביאה כנות, את מתארת כמה את שבורה ומרוסקת ונמנעת מלומר: "כן. אני רציתי לחנך אותך".

ואני בעצם מאד מבין אתכם, גם אותך וגם אותך- אתה לא מתבונן בעצמך כי אז אשתך תעניש אותך, ואת לא אומרת את האמת כי אז בעלך יחגוג את נצחונו.

הגישה הזו, של לראות כל דבר כמערכת היא גישה מאד מדויקת וגם מאד עוזרת למטופל להרגיש מוגן. כי אין כאן אשם וקרבן או שולט ומנוצל אלא יש כאן מערכת שלשנינו יש בה חלק שווה ובידיים של שנינו יש את הכח לבחור אם להתבגר מזה.

לסיום- אני רוצה לומר לבני זוג:

תסכימו להסתכן בכך שבן הזוג יאשים אתכם

תסכימו להתגבר על הפחד ולהביא את האמת שלכם

אתם רק תרוויחו מזה

אומץ וכנות הם המפתחות לעבודת צוות

ועבודת צוות זוגית היא המפתח לשפע ולכל הדברים הטובים.

(וגם אם רק את או אתה משוכנעים בכך ובן הזוג עדיין לא שם- אל תתעסקו בו- היו עסוקים רק בעצמכם והטוב שלכם יתחיל לחלחל ולהשפיע, אל יאוש!)