האסוציאציה הראשונה שעולה במוחי מצמד המילים "חג פורים" מתקשרת תמיד לבובה המעצבנת בדמות המכשפה, שמשום מה הפכה להיות הדרך המועדפת על גבאי בית הכנסת להכות את זכרו של המן הרשע במהלך קריאת המגילה, ע"י הסאוונד של הצחוק הערמומי היוצא מהבובה בכל פעם שמכים בראשה.
מעבר לכך, הכיסופים לחג מגיעים גם מהבטן, למשתה הפורים שמתקיים בקביעות אצל סבי וסבתי בכל שנה ושנה. הבעיה היא, שבכל שנה, זכורה לי מהסעודה המדוברת רק מנת הפתיחה וכוס היין הראשונה. מיד לאחר מספר שעות ערפול אני מתעורר שמח ומאושר לאור חוסר הידיעה של כמות הקלוריות שנספגו בגופי בארוחה המדוברת, אך מהר מאוד המשקל דואג לפרוס בפני את המציאות המרה.
ואם תרצו שאכנס לתחפושת של האדם הרציני, אז אומר שחג הפורים וחודש אדר בכלל, מזכיר לי יותר מהכל את האחווה והקירוב שאפיינו בימי נערותי את חבריי לכיתה, לנוכח מרותו של "רב פורים" (התלמיד המקובל שנבחר ברוב קולות להנהגת השכבה בימי החג העליזים) אשר הורה לנו לעשות מעשי שטות בכדי שצוות המורים וסגל ההנהלה של הישיבה התיכונית שבה למדתי, "יחוו" את החג בצורה "המקסימאלית" לפי ראות עינם של התלמידים כמובן. בימים שקדמו לחג עצמו היה ניתן לראות את כל המסוכסכים למיניהם, שבשגרה העדיפו להתרחק מניצם, פתאום מחפשים קירבה ומוצאים לבסוף מכנה משותף האחד עם השני, "מכנה" שהוא בעצם גם היעד- להוציא את המורים משלוותם.
עוד באתר:
מהמנהג המפוקפק הנ"ל אני לוקח את המסר החשוב באמת , וזה – "האחדות" שלצערי כל כך חסרה בינינו בתקופה האחרונה. אז כן, על פניו נראה, שמקבלי ההחלטות במדינתנו, אשר מייצגים כביכול מגזר מסויים, גורמים למגזר האחר, שהוא למעשה האח הטבעי שלהם, לתחושת כעס וריחוק.
ולמרות צעקתם של בעלי האינטרסים ומחרחרי הריב למיניהם, אל תטעו חברים יקרים! אני מרשה לעצמי לומר שהציונות הדתית, מכילה בין היתר את האנשים הפשוטים שלא מונעים מלחצים פוליטיים ותאוות הכיסא, אשר נמצאים לצדכם וגם ימשיכו להיות לצדכם כנגד הגזרות שמנסות לבזות את עולם התורה שהוא גם עולמינו- הדתיים הלאומיים .אני אסיים בכך שיהי רצון שנדע ימים יפים יותר, נטולי שנאה ומחלוקת. ונרבה בשלום ובאהבת חינם בין כל סוגי הכיפות השונות, ובכלל. פורים שמח!
