ה'אומץ' של משה רבינו לדחות ביום את קבלת התורה

הגמרא במסכת שבת מבארת כי משה רבינו 'הוסיף יום אחד מדעתו' לפני מתן תורה, כלומר משה רבנו דחה את מתן תורה ביום אחד.

למה הוסיף משה רבינו יום אחד מדעתו הרי  הקב"ה ממתין ומחכה לתת את התורה לעם ישראל מרגע בריאת העולם ואף לפני כן, אז מהיכן שאב משה רבינו אומץ לדחות ביממה שלימה את נתינת התורה ומעמד הר סיני?

קיום המצוות ולימוד התורה אינם ענין טכני מעשי, השאלה הגדולה היא מה הייחס והערכה שהאדם מייחס לתורה, למצוותיה, ללומדיה וממילא לנותן התורה. לא להתייחס לקבלת התורה כאל דבר מובן מאיליו וכדבר המתאים למידתנו.

עוד באתר:

הוא ולא אחר

צפו: יידל ורדיגר בראיון על האלבום החדש

מנחם טוקר

אל תחמיצו

שולמלייכם בשעה חדשה: זה מי שמגיע להתארח

קובי ברומר ומנדי וייס

שמחה לאיד

תיעוד דרמטי: אסירים חגגו את ירי הטילים ונענשו

גדי פוקס

צפו

"אמא": צילמו באזעקות וספגו פגיעה ישירה

פנחס בן זיו

האדם צריך להגיע לקבלת תורה וללמודה מתוך ענווה, צניעות, והכרת הזכות לקבל את חמדת עוזו של הקב"ה, להעריך להכיר ולהכין את עצמו כאדם חומרי לקבלת תורה רוחנית.

ההכנה מבטאת את ההכרה הכבוד והערכה כלפי התורה הקדושה:

'הוסיף משה רבינו יום אחד מדעתו' זהו לא רק יום אחד בלבד אלא ביטוי של תפיסה כיצד צריכים לגשת לקבלת התורה, בהכנה הראויה, בתשוקה עזה, ובכבוד הראוי.

"רב יוסף ביומא דעצרתא אמר עבדי לי עגלא תלתא, אמר: אי לאו האי יומא דקא גרים כמה יוסף איכא בשוקא"

רב יוסף היא סמל הענווה בדורות האמוראים כפי שמשנה רבינו היה סמל הענווה בדור המדבר, כמו שאמר רב יוסף אל תכתבו שמדת הענווה בטלה 'דאיכא אני' אני רב יוסף סמל הענווה כי אני ידוע כיצד להעריך את לימוד התורה.

'אי לאו האי יומא' אם לא אותו היום שהוסיף משה רבינו מדעתו וביטא את הענווה, הערכה והכבוד לתורת הקדושה ולמשמעותה, 'כמה יוסף איכא בשוקא' הרי שלא היה אפשר להתחבר לתורה ולהתגדל דרכה.

קבלת התורה היא לא רק ללמוד תורה אלא גם ובעיקר לתת כבוד ולהעריך תורה.

על פי משנתו של הבת עין לחג השבועות