"בין כך ובין כך קרויין בנים": התקווה שבשפל

התורה בפרשת שלח מתארת את המקושש עצים, אחרי שהתורה מדברת בעניין איסור ע"ז, התורה מדברת בעניין מקושש עצים, מחלל השבת, הסמיכות בין שני הנושאים האלה, היא כי יש קשר רעיוני.

המחלל את השבת הוא כמו עובד ע"ז, כמו העובד ע"ז הוא כופר בהקב"ה כך המחלל את השבת, הוא כופר בכך שהקב"ה ברא עולם בששה ימים ושבת ביום השביעי.

בני ישראל יודעים שהם צריכים לשמור על השבת, והקב"ה הזהיר את בנ"י שלא ללקט מן ביום השבת, ולכן העמיד משה רבנו שומרים ביום השבת שלא יצאו ללקוט ביום השבת, והשומרים מצאו שכן יש אדם אחד, מקושש עצים ביום השבת, והתרו בו שיפסיק וגם התרו בו אם הוא ימשיך יהיה לו עונש, הם התרו בו שהעונש הוא מוות, הם לא ידעו בדיוק איזה עונש מוות מתוך ה 4 מיתות בית דין, אבל ידעו שכן, יש עונש מוות.

והוא המשיך בכל אופן, ויש כמה דעות מה היה עושה, האם היה מטלטל ארבע אמות ברה"ר, המדבר נחשב כמו רה"ר, אז הוא היה מטלטל ברה"ר, דעה אחרת, הוא היה תולש, קושש הכוונה קוצץ, דעה אחרת הוא היה מעמר (גמרא שבת צו).

ובמוצאי שבת הביאו אותו,השומרים, הביאו את המקושש עצים אל משה רבנו ואל אהרן ואל כל העדה, כלומר הסנהדרין, ושמו אותו במשמר, בבית הסוהר

ומתי היה הסיפור של המקושש? המדרשים (ילקוט שמעוני, ספרי ועוד) כתבו שהמקושש היה בשנה הראשונה לצאת בנ"י ממצרים, ולא דנו אותו עד השנה השנייה, כלומר הוא היה שנה בבית סוהר, וזה לא עינוי הדין, כי עינוי הדין, זה כאשר בית דין כן יודעים מהו הדין של אותו אדם, ובכל אופן הם מעכברים את ביצוע הגזר דין.

כאן משה אהרן והחכמים, עדיין לא ידעו מה יהיה הדין שלו, ולכן זה לא עינוי הדין.

והם חיכו שהקב"ה יפרש מה יהיה הדין של אותו אדם, והקב"ה כמובן שכלפיו לא שייך עינוי הדין, מה שעשה עושה ויעשה לכל המעשים יחליט מתי לפרש מה דינו של אותו מקושש.

הגו"א כתב, כל זמן שבנ"י היו בהר סיני לא רצה הקב"ה לפרש את דינו של המקושש, כי הם היו באווירה טובה ולא רצה שהם יתעסקו במיתה, כל זמן שהיו עם ישראל סמוך להר סיני הם היו עסוקים בקבלת התורה, וכמו שכתוב בעניין השנה הראשונה שאדם מתחתן עם אשה, 'ושימח את אשתו אשר לקח'.

שנה אחת יהיה נקי לביתו, כך בעניין זה, לא רצה הקב"ה שבאותה שנה ייתעסקו בעניין המוות והצער.

הרמב"ן התוס' ועוד ראשונים אומרים, שהמקושש היה מיד אחרי החטא של המרגלים, כלומר בשנה השנייה, ואנו נרחיב את הדברים בעז"ה על בסיס השיטה הזו.

בפרשת המקושש, אחרי שאותו מקושש היה בבית סוהר, התורה מתארת שאמר הקב"ה שעונשו של המחלל שבת, בסקילה, ועונש סקילה מחוץ למחנה, ומכאן למדו חז"ל שמקום הסקילה הוא רחוק מבי"ד שלא ייראה שבי"ד הוא מקום של 'איבוד נפשות'. וגם עוד סיבה מדוע מקום הסקילה הוא מקום רחוק, כדי שאולי עד שיגיעו אל מקום הסקילה, יראו עוד זכות להציל את מי שמחויב סקילה.

ומיד אחרי סקילתו, התורה מתארת את המצווה של ציצית, פרטי מצוות ציצית.

בגד עם ארבע כנפות שיהיו ציציות.

ועוד אומר רש"י, הקשר בין השבת לציצית, כלומר היות ונסמכה פרשת מקושש שחילל את השבת לפרשת ציצית יש קשר בין השניים, והקשר הוא כמו ששבת שקולה כנגד כל המצוות כן מצות ציצית שקולה כנגד כל המצוות. ועוד כתוב בתנא דבי אליהו (פכ"ו) בכל ששת ימי החול האדם שם תפילין, והוא זוכר את המצוות, ביום השבת אין לו תזכורת, מה יעשה? אמר משה רבנו, אפשר שלכן חילל המקושש עצים את השבת… לא הייתה תזכורת על גופו, לכן ציווה הקב"ה על מצוות ציצית, שהיא נוהגת גם בחול וגם בשבת. וזה מה שכתוב: "ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם לדורותם וגו' וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה'.   לפי זה, נסמכה מקושש העצים =  מחלל השבת  לפרשת ציצית כדי להעניק משמעות למצוות ציצית, שהיא התזכורת בשבת למצוות, בגלל שאין תפילין.

ונעמיק עוד בעז"ה.

נתחיל עם המקושש, אומרים התוספות (ב"ב קיט) המקושש שחילל שבת, לש"ש התכוון, למה? כי הייתה אווירת נכאים בעם ישראל, הם הבינו הם לא ייכנסו לארץ, לא הדור הזה, הם אמרו, כיוון שנגזר עליהם שלא להיכנס לא"י, לכן אמרו אולי כל המצוות שאנו חייבים זה בארץ ישראל, בחו"ל, לא…

הייתה חלישות הדעת החשק והרצון בקיום המצוות אצל עם ישראל פחת, לכן אותו מקושש עצים, שהיה 'צלפחד'.

הוא חשב שהוא יעשה עבירה, וכולם ייראו שהוא ייענש, וכך יבינו שיש משמעות חשיבות ומשקל אדיר ואין סופי למצוות גם במדבר, עד כדי כך שעל עבירה של חילול שבת, הורגים את האדם, המצוות זה לא, זכר ולא רעיון לא סימבולי ולא הכנה לכניסה לארץ, לא! יש חשיבות עצומה למצוות גם במדבר.

ועוד, כתוב בעניין שמירת השבת, כי כתוב בתורה (ויקרא כג, ג) שבת היא להשם בכל מושבותיכם, וגם כתוב

(שמות לה, ג) לא תבערו אש בכל מושבתיכם, יכלו לחשוב שמושבותיכם, הכוונה היא רק א"י ולכן אין חשיבות לשמירת השבת במדבר.

לכן רצה המקושש להוכיח שחשיבות שמירת השבת, היא בכל מקום!

המקושש אומרת הגמרא (שבת צו) זה צלפחד, ובנות צלפחד הן היו מחבבות את הארץ והן למדו לחבב את הארץ מאביהן, צלפחד. ובנות צלפחד הגיעו למשה רבנו, ואמרו לו אבינו מת במדבר והוא לא היה בתוך העדה הנועדים על ה' בעדת קרח כי בחטאו מת ובנים לא היו לו. הם אמרו, אבינו צלפחד הוא מת בחטאו, לא בחטא של הרבים, הוא לא החטיא את הרבים, הוא לא היה בחטא מתלוננים ולא בעדת קרח   אלא בחטאו לבדו מת ולא החטיא את אחרים ואדרבה, אומרים המפרשים, העמיקו בנות צלפחד את הטענה שלהן ואמרו, אבינו מת במדבר, מהו הדגש במדבר? הוא רצה למות במדבר, למה? כדי להראות שיש עונש גם במדבר, שיבינו בנ"י שיש חשיבות למצוות גם במדבר.

הן אומרות, הוא לא היה בעדה של המתלוננים, של המרגלים של קרח, לא! הוא אדרבה בחטאו מת! הוא עשה לש"ש, ועוד יותר הן אומרות, אבא שלנו, גם לא היה כמו עדת קרח, עדת קרח חלקו ואמרו, לא צריכים מנהיג.

כל העדה כולם קדושים, לא צריכים מנהיג כך אמרו עדת קרח, 'רב לכם כי כל העדה כולם קדושים, ובתוכם השם ומדעו תתנשאו על קהל השם'? ואומר הזוהר, הם לא חלקו רק על משה רבנו, הם גם חלקו על קדושת יום השבת, הם אמרו שבאנשים, אין צורך ב'מישהו' שהוא גדול מכולם מרומם מכולם, אין צורך במנהיג, הם כמובן אומרים, אין צורך במנהיג, כל עוד הם לא המנהיגים, אם קרח היה המנהיג, אז הוא כנראה היה מוצא הרבה הסברים מדוע כן צריך שיהיה מנהיג בעם ישראל. וכמו שהוא חלק על הצורך במנהיג הוא גם חלק על הצורך ביום קדוש, מבחינתו האנשים והזמנים כולם שווים, אז קרח ועדתו לפי הזוהר חלקו על קדושת יום השבת, ולכן בנות צלפחד אמרו, אבינו הוא לא מעדת קרח, הוא לא חלק על קדושת השבת, ואדרבה הוא העמיד את קדושת השבת על תילה, על ידי העונש שהוא קיבל. ועוד המדרש (ב"ר פרשה מו)   אומר שקבלת הארץ תלויה בשמירת השבת.

ועוד, אומר האלשי"ך הקדוש (ויקרא כה) ההצדקה לישיבת עם ישראל בארץ ישראל היא האמונה וההכרה בבריאת העולם על ידי בורא עולם, ולכן שמירת השבת היא תנאי לקבלת הארץ ולביטחון בארץ, ועוד ריבוי מקורות לקשר בין הזכות בארץ ישראל לבין שמירת השבת, לכן בנות צלפחד אומרות למשה רבנו, אדרבה אבינו דאג למען שמירת השבת, ולכן מגיע לנו בנות צלפחד חלק בארץ ישראל.

ולכן אמרו בנות צלפחד, כל מגמתו היתה לחזק את השבת והוא היא בדיוק הפוך מעדת קרח.

אם כן מגיעה לנו נחלה בארץ ישראל ולנו בנותיו מגיע חלק נחלתו.

ומאיפה למדנו שהמקושש עצים היה צלפחד? התשובה היא, גזירה שווה. בנות צלפחד אמרו למשה רבנו כאשר הן ביקשו לקבל נחלה בארץ ישראל, 'אבינו מת במדבר' ועל המקושש כתוב ויהיו בנ"י במדבר וימצאו איש.

המילה במדבר כתובה על האיש המקושש, כתוב ויהיו בנ"י במדבר וימצאו איש מקושש

וגם אמרו בנות צלפחד, אבינו מת במדבר, גזירה שווה הכוונה שיש מילה דומה, והמילה הדומה מלמדת על קשר  בין הפסוקים אפילו שהם רחוקים אחד מהשני, כתוב במדבר על האיש מקושש כתובה המילה במדבר על צלפחד, מכאן שהמקושש זה צלפחד, זו גז"ש את זה לימד ר"ע, לא כל אחד יכול ללמוד גזירה שווה, גזירה שווה זה רק מה שמועבר מדור לדור, וזו גזירה שווה שקיבל ר"ע מרבו. הבני יששכר (חדש אלול מאמר ב) מביא מה שמופיע בכמה וכמה מקורות, מה שאנו אומרים כל בוקר לפני התפילה בי"ג מידות התורה נדרשת,

זה מעורר את יג מידות הרחמים, כל בוקר אומרים את הברייתא של רבי ישמעאל אומר בשלוש עשרה מידות התורה נדרשת, קל וחומר גזירה שווה וכו, יש שלוש עשרה מידות שהתורה נדרשת

ויש שלוש עשרה מידות הרחמים, ולפי האריז"ל (ע"ח שער יג) המידות הן ק-ל רחום וחנון… אז המידה השנייה בשלוש עשרה מידות שהתורה נדרשת היא, גזירה שווה, והמידה השנייה בשלוש עשרה מידות הרחמים היא, רחום. אז המידה של גז"ש מעוררת את מידת הרחמים, מידת הרחמים, והוא רחום יכפר עוון ולא ישחית.

וכותב הבני יששכר, אם יש לאדם עוונות ונגזירה עליו גזירה רעה, הוא יכול לעורר את מידת הרחמים, על ידי שיילמד גז"ש וכך הוא מעורר על עצמו את מידת הרחמים,  וכך אומר הבני יששכר מה שכתוב בעניין חג הסוכות, אנו למדים שצריכים לאכול כזית פת בתוך הסוכה בלילה הראשון של סוכות, מאיפה למדים שצריכים לאכול כזית פת בסוכה בלילה הראשון של החג?

זה נלמד ממה שכתוב בעניין הפסח כתוב שם שצריכים לאכול מצות בלילה הראשון, נאמר חמישה עשר בפסח, ונאמר בפסח לאכול מצות בלילה, ונאמר בסוכות חמישה עשר, למדו מפסח בגזירה שווה לסוכות, שגם בסוכות צריכים לאכול בלילה, מה צריכים לאכול? כזית פת בסוכה. ולמה למדנו בגז"ש? התשובה היא:

כי סוכות מגיע אחרי יום כיפור, ויום כיפור הוא יום כפרה, ואם לא מספיק זכינו לכפרה ביום כיפור, אז יש לנו את הסוכה, הסוכה אומרים חז"ל במדרש, זו גם כפרה, אם לא מספיק זכינו לכפרה ביום כיפור, אז יש לנו כפרה בסוכות על ידי הגלות בסוכות, ולכן למדנו את המצווה של אכילה בסוכות בלילה הראשון בגזירה שווה.. כי גז"ש היא המידה השנייה משלוש עשרה מידות שהתורה נדרשת, והיא מקבילה למידה השנייה של שלוש עשרה מידות הרחמים, וזו המידה של רחום, ואנו צריכים רחמים בסוכות, אם לא הייתה מספיק כפרה ביום כיפור….צריכים עוד רחמים בסוכות, לכן המצווה של אכילת הפת בסוכה בלילה הראשון למדים  בגזירה שווה שהיא מעוררת את מידת הרחמים

אז גם בעניין צלפחד למדנו מי היה צלפחד בגז"ש ולמה? כי בנות צלפחד רצו שמשה רבנו ירחם עליהן, בגלל שאביהן לש"ש חטא, לש"ש הוא חילל שבת, הוא לא בא להחליש את העם הוא בא לחזק את העם, לכן הלימוד מי היה האיש המקושש עצים, זה לימוד נלמד מגז"ש, שגז"ש מעוררת את מידת הרחמים.

ונעמיק, ישעיהו הנביא אמר לחזקיהו המלך, שהוא עתיד למות, למה בגלל שאין לו ילדים, אמר חזקיהו המלך, אני רואה ברוה"ק שהבן שלי יהיה רשע, אמר לו ישעיהו הנביא, אתה צריך לקיים את המצווה שלך, מה שיהיה זה לא בידיים ולא באחריות שלך. ואכן חזקיהו המלך התחתן עם בתו של ישעיהו הנביא, ואז נולד מנשה המלך, והוא אכן היה רשע, היה עובד ע"ז והעמיד צלם בהיכל. הרוע של מנשה המלך הגיע עד כדי כך, שהוא רצה להרוג את הסבא שלו, את ישעיהו הנביא, ישעיהו הנביא ברח ממנשה המלך, הוא אמר שם קדוש, והוא נבלע בתוך עץ ארז.

הוא התחבא בעץ ארז אבל הציצית שלו, יצאה מהעץ ארז, מנשה המלך רואה את העץ ארז, רואה שיש שם אדם בפנים, ורואה שהציצית יוצאת, והוא לא מפחד,  ואמר מנשה המלך לנסר את עץ ארז, והחל מנסר את העץ, והגיע לפה של ישעיהו הנביא, והוא נפטר, ולמה דווקא שהגיעו לפה שלו? בגלל שהוא אמר (ישעיה ו)  'ובתוך עם טמא שפתיים אנוכי יושב'. אומר הבן איש חי רעיון נפלא (בן יהוידע על אגדות הש"ס יבמות מט), שואל הבן איש חי, למה ישעיהו הנביא נתפס על ידי שהציצית שלו יצאה מהעץ ארז? מה מיוחד בציצית?

אומר הבן יהוידע, בכל כנף יש שמונה חוטים וחמישה קשרים ,סך הכל שלוש עשרה, גימטריא אחד (13)

וארבע פעמים, ארבע ציציות, זה 13 כפול 4 = 52, בגימטריא, בן.

רמז שהציצית מזכירה לנו שאנו תמיד בנים למקום.

ורש"י בפרשת ציצית (במדבר ט"ו מ"א) פירש  ששמונת חוטי התכלת בציצית הם כנגד שמונה ימים ששהו ישראל משיצאו ממצרים עד שאמרו שירה על הים, מיד ניסן, עד השירה על הים בקירעת ים סוף. בזמן של יד בניסן, הם עדיין עבדי, עבדי פרעה, כאשר הם יוצאים ממצרים זו הכנה לקראת 'ההמרה' להיות עבדי השם (במעמד הר סיני)

ועל קריעת ים סוף אנו אומרים כל יום,  מלכותך ראו בניך על הים, וגם המעביר בניו בין גזרי ים סוף, אז הפכנו להיות בנים בקריעת ים סוף והציצית היא תזכורת להיותנו בנים של הקב"ה, וגם מובא בזוהר (מופיע בילקוט ראובני) שהמתעטף בציצית מלאכים מכריזים עליו "הבו יקר לבריה דמלכא"

וגם במדרש תהלים על מזמור צ  שכתוב שם:

"יֵרָאֶה אֶל עֲבָדֶיךָ פָעֳלֶךָ וַהֲדָרְךָ עַל בְּנֵיהֶם"

"והדרך זו תכלת שבמצות ציצית שישראל מתכסין בה שנקראו בנים למקום.

אומר הבא"ח לכן צוונו הקב"ה להניח גדילים בארבע כנפות הבגד שנים לפניו ושנים לאחוריו, ולמה?

משמעות הדברים היא על בסיס מה שמופיע בגמרא קידושין לו, מחלוקת בין רבי יהודה ורבי מאיר,

הפסוק אומר (דברים יד) בנים אתם להשם אלוקיכם, רבי יהודה אומר, לא תמיד אתם נחשבים בנים, אלא רק כאשר אתם עושים את רצון השם, אבל רבי מאיר אומר, לא! אלא כל הזמן, בין כך ובין כך אתם קרויים בנים.

אומר הרשב"א אפילו שבדרך כלל הלכה כמו רבי יהודה ולא כמו רבי מאיר  (עירובין מו) בכל אופן במחלוקת הזו, ההלכה היא כמו רבי מאיר, שאפילו בזמן שלא עושים רצונו של מקום, עדיין קרויים בנים להשם.

יש ציציות קדמיות, שהן הסמל לאלה שהם מקיימים את רצון השם, ויש את המצוות מאחור, שהן אלה שלא עושים רצון השם, כולם הם 'בנים של הקב"ה'. מה שהם בנים להקב"ה זה בא לידי ביטוי שהם תמיד יכולים לעשות תשובה.

ואמר ישעיהו הנביא בתוך עם טמא שפתים אנוכי יושב, כמו דעת רבי יהודה, אין מקום לכולם, מי שלא עושה רצונו של מקום, הוא לא נחשב, בנים אתם להשם אלוקיכם. לכן הריגתו של ישעיהו הנביא בצורה עקיפה בגלל הציצית,  שיצאה מחוץ לעץ ארז.

אז שתי ציציות קדימה כנגד, עושים רצונו של מקום, שתי ציציות מאחור כנגד מי שלא עושה רצונו של מקום.

אומר האריז"ל (שער הכוונות) לפני ק"ש, לפני קבלת עומ"ש, לוקחים את כל ה 4 ציציות ושמים כנגד הלב, כמו אומרים

שכל ה 4 בנים ראויים להתקרב להקב"ה, לא רק עושים רצונו של מקום, גם אלה שלא עושים רצונו של מקום.

ומנשה המלך הוא סמל לבעלי התשובה הגדולים ביותר. ונסביר, חזקיהו המלך לא היו לו ילדים, חזקיהו המלך היו לו ייסורים,

הלך ישעיהו הנביא לבקר את החולה, ואמר לו שהוא הולך להיפטר מהעולם, למה? כי אין לו ילדים, אמר לו חזקיהו המלך, אבל אני רואה שיהיו רשעים, אמר לו ישעיהו הנביא, אתה תעשה מה שצריך לעשות.

ואמר חזקיהו הנביא אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל יתייאש מהרחמים, והוא זכה לעוד חיים וגם ביקש להתחתן עם הבת של ישעיהו הנביא, ונולד המלך הרשע, מלך יהודה, מנשה המלך, היה רשע גדול, אבל אח"כ הוא שב בתשובה, 33 שנה הוא חי בתשובה ותיקון העבר שלו. בתלמוד ירושמלי מסופר על התשובה של מנשה המלך (סנהדרין) שאחרי ששרי הצבא של מלך אשור תפסו אותו והכניסו אותו בדוד, ומתחת לדוד היה אש, הוא פנה לע"ז, ולא היה מענה… אז הוא נזכר בפסוק, בצר לך ומצואך כל הדברים האלה…ושבת עד השם אלוקיך, הוא פנה להקב"ה, ואמר אם הקב"ה עונה לי, מוטב ואם לא…אז יש חסרון באמונה בהקב"ה…ח"ו.

וכך הוא פונה להקב"ה עם תנאים, ואכן הקב"ה נענה לו! למרות שמלאכי השרת לא אפשרו להכניס את התפילות של מנשה המלך, בכל אופן, הקב"ה חתר חתירה ואפשר לתפילה להתקבל. עשה תשובה ונעשה מגדולי בעלי התשובה עד שכתוב בזוהר שהוא בפתח הג"ע ההיכל החמישי ההיכל של הבע"ת. כמו שחזקיהו המלך, לא התייאש מהרחמים והתפלל להקב"ה, כך מנשה המלך לא התייאש מהרחמים והתפלל להקב"ה, אפילו חרב חדה מונחת על צווארו, הוא לא מתייאש מהחזרה בתשובה. הוא נזכר, בצר לך, כאשר אתה בצרה, ושבת עד השם אלוקיך, גם לזה יש משמעות! והוא מנשה המלך הרשע הגדול, הוא מי שהמלאכים לא רוצים לקבל את התשובה שלו, הוא זה ששב בתשובה, לכן הדברים התגלגלו שהנכד מנשה כאשר הוא היה רשע, הוא הרג את הסבא, הסבא שאמר בתוך עם טמא שפתים אנוכי יושב

הסבא שדיבר בגנות עם ישראל, מנשה המלך הוא הסמל לכל הציציות, הוא סמל לארבע ציציות סמל לכל הבנים

סמל לבין כך ובין כך אתם קרויים בנים, לכן ישעיהו הנביא שאמר בתוך עם טמא שפתים אנוכי יושב, הוא דיבר באופן שלילי

לכן הוא לא הצליח להחביא את הציצית בעץ ארז

אז למדנו על המחלל שבת בפרשה, אח"כ על הציצית, כי המחלל שבת הוא כמו עובד ע"ז ובכל אופן הציצית היא תזכורת שהיהודי

הוא בן של הקב"ה, ולכן בין כך ובין כך קרויים בנים והוא תמיד יכול לחזור בתשובה, לעורר את הרחמים ולחזור ולזכות להיות בן של הקב"ה.

 

האזינו: