כבר כמעט שמונה חודשים, תושבי גבול הצפון חיים במציאות שלא הכירו – רחוקים מביתם, מפוזרים ברחבי הארץ, ללא שמץ של מושג מתי יוכלו לחזור. בשיחה עם אפרת ברזל בתוכנית 'עומקא דליבא', מספרות אביטל קסלר ושולמית טימסית, תושבות קריית שמונה, על המורכבות הרגשית והחברתית הכרוכה בניתוק הממושך מהבית.
שולמית טימסית, מתארת את האתגר הקהילתי של המפונים: "העיסוק שלי בתקופה הזאת זה הקהילה של קריית שמונה שמפונה. העיסוק בלחשוב איך מחזירים רוח לאנשים שכל כך הרבה זמן רחוק מהבית." היא מוסיפה: "אנחנו מפוזרים בארבע מאות ארבעים יישובים. בכל חור, כל אצבע שתניחי במפה, כנראה יש שם מישהו מקריית שמונה". פיזור שכזה מקשה מאוד על שמירת הקשרים הקהילתיים ועל תחושת השייכות.
הניתוק מהקהילה התומכת מהווה אתגר משמעותי. "אין לך חברה שאת יכולה לפרוק אצלה, לבוא ולהגיד לה, 'לא ישנתי לילה, בואי נשב ביחד, בואי נשתה קפה'", מתארת אביטל. "כי זה הדבר החזק בקריית שמונה, הקהילתיות הזאת". אביטל גם משתפת בהתמודדות המשפחתית המורכבת: "יש לנו חמישה ילדים, הבכור שלנו, אריאל, שיהיה בריא, היה בשביעי לעשירי בפעילות מבצעית בחברון, ובמקביל, כשאנחנו התפנינו, הוא הגיע לעזה".
עוד באתר:
הפינוי משפיע גם על חינוך הילדים. אביטל מספרת: "שתי בנות שהן כרגע איתנו, אחת מהן למדה בקריית שמונה, ועברה לאולפנה בנתניה, והשנייה ביסודי בכיתה ה', ועברה לבית ספר זמני בנתניה".
למרות הקשיים, המפונות מביעות געגוע עז וקשר עמוק לקריית שמונה. "יש משהו בצפון, באוויר הזה שיש רק שם, בשקט, במקום הזה שאין שני לו", אומרת שולמית. "אני מחכה בקוצר רוח לחזור למקום שאני מכירה ואוהבת, למקום שבו אנחנו שומרים על הגבול של מדינת ישראל".
האזינו:
