הגמרא בברכות מתייחסת לשאלה האם על האדם לקחת אחריות: "למד לשונך לומר איני יודע שמא תתבדה ותאחז" (ד.)
כלומר עדיף לאדם למשך בכתפיו ולא לקחת אחריות כאשר נשאל על ידי אנשים אחרים.
לעומת זאת בגמרא במסכת קידושין (לא.) משמע בדיוק להפך: "שיהיו דברי תורה שגורים בפיך שאם ישאלך אדם אל תגמגם ותאמר לו, אלא אמור לו מיד".
עוד באתר:
חטא המרגלים חמור לא רק בגלל החטא כשלעצמו, אלא בגלל חוסר האחריות שבגינו הרשו המרגלים לעצמם לשוח בדיבת הארץ למרות שהמטרה שהוטלה עליהם הייתה בדיוק להפך: להלל ולשבח את הארץ המובטחת שבכל מצב הם היו נכנסים אליה.
חוסר אחריות מקורה בחולשה, הרי לא ניתן לתת אחריות על דברים חשובים לאדם ולילד קטן, התביעה על חטא המרגלים היא על החולשה שהכניסה מורך וספקות בלבבם לגבי תעצומות המלחמה לכיבוש הארץ.
הכלל של 'למד לשונך לומר איני יודע' לא שייך כאשר מטילים עליך אחריות, במיוחד אחריות ציבורית. כאשר האדם נשלח על ידי עם ישראל לא ניתן להכנס ולהתחשב בחולשות של האדם הפרטי.
אגב, גם על לימוד התורה אמרו חז"ל: שהקב"ה בקש להגיע ללמוד התורה מתוך שאיפה וחוזק לא לעזוב אותה שנאמר: 'כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו'.
הזכויות והכוחות של עם ישראל צריכות לגרום לכל יהודי להיות חזק יותר ולשאוף גבוה יותר. נכון, מטלות ומחויבות יומיומית לעיתים לוקחים אנרגיות לשווא. אבל באידאה המושלמת ובתודעה הפנימית, אדם צריך להרגיש ולהיות חלק מדבר גדול.
כל אחד מאתנו הוא פרט מעם ישראל אבל לעיתים מוטל עלינו כח הכלל, בתפקידים קטנים או גדולים בשעת צרה או בעת שמחה.
בכל שליחות גם בצורך להיות אדם גדול בעל ידיעות התורה, אדם צריך לשאוב כוח מנצחיות קיום האומה ותחייתה ולהתחבר להבטחה: 'כי לא תשכח מפי זרעו'.
כאשר שואלים אותך סתם דבר אל תיקח אחריות, אבל כאשר אתה נשאל על דבר הלכה למעשה או דבר בעל משמעות, אל תגמגם.
