ג'ון סטיבן אקווארי היה אצן נודע מטנזניה, שהתמחה בעיקר בריצת מרתון. כידוע, ריצת מרתון הינה ספורט מאוד מאתגר, מדובר על ריצה של 42.2 קילומטר ברצף. אדם ממוצע לא יכול לעשות ריצה כזו. כדי להיות מסוגלים לרוץ מרחק כזה, נדרש משטר אימונים קפדני ומורכב, הדורש השקעה מרובה. עבור האצנים, גולת הכותרת היא התחרות. אצן מקצועי, בוודאי אם הוא חבר בנבחרת הלאומית המייצגת את מדינתו, מרגיש שכל העיניים נשואות אליו. במידה והוא עושה טעות, הוא בבעיה קשה.
אקווארי יוצא לאולימפיאדה במקסיקו סיטי, בשנת 1968 למניינם. הוא מגיע עם תקוות גדולות, כולם בטוחים שהוא הולך להיות לפחות בשלישייה הראשונה, כל המדינה שלו מאחוריו והוא נהנה מרוח גבית חזקה. הוא מתחיל לרוץ, 5 קילומטר, 10 קילומטר, אחרי 19 קילומטר הוא נופל ופוצע את ברכו. הפציעה הייתה חמורה, והאחראים, שהיו בטוחים שהוא לא יוכל להמשיך לרוץ, ביקשו ממנו לפנות את המסלול. אקווארי נעמד על הרגליים, הוא פצוע, אבל הוא מתעקש להמשיך, הוא מתעקש לרוץ למרות הכאב העז והפציעה.
בסופו של דבר, מספר שעות (!) לאחר שהזוכה במרתון כבר חצה את קו הסיום, אקווארי הגיע לשם גם כן. הוא נכנס לאצטדיון, בו המתינו עדיין אלפי אנשים שחיכו לו. הם חיכו לו, כי הם הבינו את מה שקרה, ולא יכלו שלא להתרשם מהעקשנות שלו. למעלה מ-20 אלף איש נעמדים על הרגליים, מוחאים לו כפיים כשהוא עובר את הקו האחרון, בצעדים כואבים אך נחושים. הוא מסיים את המרתון במקום האחרון, כמובן, אבל הסיפור שלו נחרט בזיכרון של רבים כעדות לאומץ ולגבורה.
עוד באתר:
בהתייחסו לאירוע, אמר אקווארי משפט שנשאר מזוהה איתו מאוד: "המדינה שלי לא שלחה אותי למרחק של 5,000 מייל כדי שאני אתחיל את המירוץ, היא שלחה אותי כדי שאני אסיים אותו". המשפט הכל כך עוצמתי וחשוב הזה, נכון גם לגבי כל אחד מאיתנו. היכולת להמשיך להתמודד, ולא להישבר באמצע, היא חשובה ביותר. אנו צריכים לזכור שפחות משמעותי באיזה מקום נהיה בקו הסיום של ההתמודדות, מה שחשוב יותר הוא שפשוט נהיה שם. עבור הצופים, אקווארי ניצח בתחרות, למרות שהגיע למקום האחרון.
