יש שאלות שהיינו רוצים שישאלו אותנו. ואף אחד לא שואל.
יש שאלות שאנחנו היינו רוצים לשאול אחרים, ואין את מי לשאול.
חלק מהאנשים כבר לא כאן.
חלק כן, אבל הם לא יענו.
חלק, בכלל לא נעים לשאול.
חלק השאלה תביך אותם, חלק לא יענו כי לא תהיה להם תשובה,
חלק יברחו, חלק יתחמקו, וחלק לא יבינו בכלל מה את רוצה מהם.
אבל עזבו את כולם בעולם.
מערכות היחסים המשפחתיות שלנו הם הדבר הכי משמעותי שקיים. ההשקעה באיך לנהל שיח נכון, בבית פנימה, חשובה. שאלות ותשובות אל בני משפחתינו בימי החול ובטח ובטח בתקופות משמעותיות, כמו ימי סופ-שנה וקבלת תעודות, ימי חגים ושבתות, כדאי לדעת לשאול נכון את בני ביתנו, מה שלומם באמת.
קשר נבנה, בין היתר, מתוך התעניינות, שיח, כנות, חיוך, זרימה, סימן שאלה, סימן קריאה, נקודה.
כשהילדים שלנו רוצים להביע בפנינו משהו, גם הבעל, והצד השני בדיוק עסוק במשהו אחר, הולך לאיבוד 'מומנטום'.
מומנטום הוא רגע של ניצוץ יחד.
כשילד מגיע, נגיד מהגן, ובוער בו משהו לספר,
אי אפשר לחכות עם זה.
עם זאת,
כולנו מאבדים מומנטומים כל הזמן, אין ברירה. אף אחד מאיתנו לא בדיוק יושב בחיבוק ידיים על הספה, ומחכה שמישהו קטן יבוא לספר לו משהו, והוא יענה את ה"וואו" המדויק, במינון המדוייק, עם זווית החיוך המסויימת הנצרכת לאותו ילד.
כולם סובלים בעולם, תבדקו: מפערי יחס.
אנשים שאת מצפה מהם ליותר מילים נעימות, אנשים שאת מאכזבת.
אבל עזבו את כולם,
להיות האדם הנכון בזמן הנכון, בתחום הנכון, זו זכות.
קודם כל עבור בני ביתנו.
השורש פ.ק.ד בהקשר לפקדונות שהפקיד ה' בידינו יש בו פקטור של אחריות, של ה' סומך דווקא עלייך, בעניין גידול הנשמה הדווקא הזאת.
עזבו אותנו מכולם, אין חשובים מהילדים שלנו בעולם.
עוד באתר:
בשבת האחרונה, בסעודה השניה, ככה פתאום הם יצאו לי בשלוף, סוללת שאלות לילדות מהמשפחה, שסיימו כיתה איקס.
לכל תקופה יש שאלות מתאימות משלה.
ניגבתי את הטחינה עם החלות הביתיות, אלה שהורדתי לאחרונה מהמתכון שלהן כוס, כוס (!) סוכר, לא רק שאיש לא הרגיש, אלא, הן מאז הרבה יותר טעימות.
יצאה לי בשלוף, סוללת שאלות לבנות שמקבלות תעודות. הן ישבו עם עיניים בורקות, ורק חיכו לעוד התעניינות.
הן כל כך שמחו לענות.
"עוד, עוד", הן צעקו לי.
אחרי הבנות, עברתי לבנים, מהבנים, לכלות, לחתנים, אוהבת אתכם משפחה שאתם, כולם ביקשו, עוד שאלה, ועוד אחת.
שאלות מחדדות את המוח לענות, שאלות מראות כמה איכפת לנו.
ואיכפת לנו.
שאלות לבנות שסיימו שנה וקיבלו תעודה:
למה הכי תתגעגעי מהשנה הזו שעכשיו הסתיימה? (אחת ענתה לי, "לחברות שלי")
מהו הרגע, במהלך יום לימודים, שאת הכי אוהבת?
(אחת אחרת ענתה לי, "הרגע שבו באים לקחת אותי").
איך היית רוצה שאני אגיב לתעודה? ("שממש תתפעלי")
איפה את רוצה שנשב כשאנחנו קוראות אותה?
על מה הכי התאמצת מכל המקצועות?
מהו המקצוע שבא לך הכי בקלות?
מה עושים לאדם ציונים?
אם היית צריכה לסכם במילה את השנה האחרונה, איך היית מגדירה אותה?
ובמשפט?
מאיזה ציון הכי התאכזבת?
איזה גרם לך להרגיש שאת ממש ממש טובה?
ואז כשהבנים רצו גם אמרתי להם, שאני שואלת שאלות, אבל שבבקשה, יגידו לי אלו שאלות לא מתאימות, כי אני בחיים שלי לא הייתי בחור בישיבה.
כשאתם הולכים לישון בלילה, בחדר, אתם מפטפטים לפני שאתם נרדמים? (חלק ענו לי שכן, חלק ענו שהם הולכים לישון בשעות אחרות).
על מה למשל מדברים?
מה אתם רואים מהחלון של החדר בישיבה? (אחד אמר שרואים את בית המדרש ואת הדשא היפה באמצע, אחד אמר שמהחדר לא רואים כלום, אבל שמהחלון באמבטיה רואים יער מדהים וזה חלום)
תנו לי את התפריט של ארוחות הערב?
מתי אתם מחליטים שאתם מעבירים חבילת בגדים לכביסה.
מה יש לכם מתחת למיטה?
לאן אתם מטיילים בין לבין?
הייתם רוצים לגור תמיד במקום, בעיר, בו נמצאת הישיבה?
זה יפה שאמא שואלת את כולם, רק אל תשכחו שגם אני כאן.
האזינו:
