"פחדים וחסימות": מה הפתרון למריבות בין בני זוג?

השבוע נזכרתי בסיטואציה מעניינת שהייתה לי בעבר.

רבקה שיתפה בפגישה הזוגית בכאבה העז, וכך היא תיארה לי בפגישה ההיא:

"אתה יודע, אני חלמתי על בית של תורה, בית של הסתפקות במועט וצניעות וקדושה- החלומות שלי נראו כמו הסלון של הרב שטיימן: ארון ספרים וכיסא עץ שהוא גם מיטה. ואם תבואי אל הבית שאני חיה בו היום את תחטפי סחרחורת. הבית שלי נראה כמו בית מלון. בית של הייטקיסט מצליח עם מושגים שמעולם לא הכרתי וגם לא רציתי להכיר. אני מקיאה את החיים האלו, אני יושבת על ספות של 12,000 שקל ורוצה לברוח. יש לי חימום תת רצפתי, ג'קוזי, מטבח שכל אישה הייתה חולמת עליו. ואני מרגישה בתוך כלוב של זהב.
לא רוצה את זה.
לא ביקשתי את זה.
לא כך נראו הציורים שלי כשהייתי ילדה.
די די די נמאס לי!"

כאשר הבטתי לעבר בעלה יוחנן לראות איך הוא מגיב על כך, הוא הגיב בשיא הכעס: "תראה איך כל היום היא מתקוטטת איתי – התורה אומרת 'ולא יהיה כקרח וכעדתו' מה היא נלחמת בי כל הזמן?"

ואז מה היא משיבה לו? מה היא עונה לו אם לא כך: "בטח שאסור להיות כקרח, בא נראה מי משה ומי זה כקרח כאן בבית הזה…"

הסיטואציה הזו הסבירה לי היטב את מה ששמעתי בתור בחור מהמשגיח הרב גולדווסר על דברי הגמרא במסכת סנהדרין: "וַיָּקָם משֶׁה וַיֵּלֶךְ אֶל דָּתָן וַאֲבִירָם, מכאן שאין מחזיקים במחלוקת, דאמר רב כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו, שנאמר וְלֹא יִהְיֶה כְקֹרַח וְכַעֲדָתו",
שאלה ראשונה: למה לא מספיק החלק האחרון "כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו, שנאמר וְלֹא יִהְיֶה כְקֹרַח וְכַעֲדָתו",

ואז הוא הסביר שזה בדיוק הרעיון של ההקדמה 'ויקם משה', דווקא משה הצודק הוא זה שקם להשלים את המחלוקת, ואז יש משמעות להמשך שיש כאן לאו שנאמר 'ולא יהיה כקרח וכעדתו',

וכאן מאזינים יקרים, אני רוצה לבוא ולשאול אתכם מה באמת הפתרון למריבות בין בני זוג?
החיים שלנו מוכתבים מאין סוף אילוצים שלא אנחנו המצאנו אותם ולפעמים הם נראים לנו ממש מציקים.
אנחנו צריכים להתכתב עם הנפשות הפועלות שהקשר איתם נכתב מלמעלה עוד לפני שחלמנו לצאת לאוויר העולם
ומשום מה, זה נראה, שאותם אנשים הם דווקא אלה שכל כך מאתגרים את ציורי הילדות שלנו. הם כל כך שונים, הפוכים, אחרים, ומאתגרים….

אז יש כמה פתרונות שטחיים שבזמני חולשה נראים מפתים למדי:
פתרון ראשון הוא "נפרדות" – התנתקות פיזית או רק רגשית. פשוט לשמור מרחק ביטחון מאותו אדם שכל כך מציף אותי. שהוא ינהל את חייו ושיהיה לו בהצלחה, ואני אנהל את חיי כמו שתמיד רציתי וחלמתי.
נפרדות מאפשרת מרחב פיזי ורגשי של בניית עצמאות אישית. יש בה שקט מרעשי רקע וזיהומים טורדניים.

יש פתרון נוסף שנקרא "איחוי רגשי" – איחוי רגשי הוא התאמת הצרכים שלי לצרכים של האחר עד שאני כמעט לא מזהה את ה'אני' הנפרד שלי. אני מסכימה, מוותרת, מזדהה ובעצם מאבדת את יכולת השיפוט הבסיסית שלי. כמו שכתבתי שבוע שעבר, איחוי רגשי נראה בהתחלה הירואי. הקונפליקטים נעלמים וכולם מרוצים.

הפתרון השלישי הוא "שליטה טוטאלית"- אם באיחוי רגשי דרשתי מעצמי להיות מותאם לצרכי הזולת, אז פה אני דורש מהזולת להתאים את עצמו אלי. למחוק את צרכיו הרגשיים ולזרום עם דרישותיי.
שלושת הפתרונות הללו מייצרים שקט תעשייתי בטווח הקצר אך לא עומדים במבחן הזמן. הנפש שלנו היא לא ותרנית והיא לא שותקת.

ככל שנוקפות השנים משהו מבפנים דורש את שלו, שיווי המשקל הפנימי שלנו לא רוצה למחוק ולא רוצה להימחק וגם לא רוצה לאבד מערכות יחסים.
אנחנו רוצים לחיות בתוך מסגרת חברתית,
אנחנו רוצים להיות הוגנים.
ואם אנחנו לא מצליחים למצוא את האיזון הנכון אז הגוף מתחיל לצעוק: כואב פה, כואב שם…

אז מה עושים?
אז זהו שאנחנו לא מאמינים בעצות. אנחנו מאמינים בלברר את החסימות ולבחון אותם לעומק. הבירור הזה בתוך התהליכים, הוא מרגש כל פעם מחדש. ההרכב של תהליך זוגי או תהליך של חברי הקבוצה, מפגיש עם כל כך הרבה פחדים וחסימות, ולאחר הזיהוי הזה – כל אחד סולל את דרכו הייחודית לקראת חיים שיש בהם פחות תסכול ויותר חיבור פנימי ומדויק שזה מביא אותם גם ליותר ויותר בניית אמון, וגם זה מאפשר לנו יותר ויותר להגיע למקום של 'מובחנות' להצליח להישאר נאמנים לעצמינו בתוך הקשר.