אפשר לבנות את בית המקדש עם כיסופים ותשוקה?

אומר הבני יששכר, בבין המצרים אנו קוראים פרשיות פנחס מטות מסעי ודברים, פרשיות שהוזכרה בהם ירושת הארץ,  בפרשת פנחס אנו קוראים על חלוקת הארץ, בפרשת מטות על מה שנתן משה רבנו את חלקת הארץ בעבר הירדן לבני גד ובני ראובן בתנאי שיבואו להילחם עם ישראל לכבוש את הארץ, בפרשת מסעי אנו למדים על מה שמסר הקב"ה למשה רבנו את גבולות הארץ ובפרשת דברים אנו למדים על הצווי שציווה הקב"ה לכבוש את הארץ, הקב"ה אומר למשה רבנו, כאשר אתם באים אל הארץ, ארץ כנען, תתחייבו במצוות התלויות בארץ ואתם צריכים לדעת ולהכין את הגבולות של ארץ ישראל ואז אומרת התורה (מסעי לד – ב) שהארץ תינתן בגורל, והתורה אומרת שהארץ תיפול לכם בנחלה, אומר רש"י, מהי המשמעות של 'תיפול לכם בנחלה'? למה הארץ נפלה בגורל, מה זה נפילה? ההסבר הוא שהייתה נפילה, הפיל הקב"ה את השרים הרוחניים של אומות העולם, כאשר הם נפלו, אז, רק אז, אפשר לכבוש את הארץ!

הכיבוש של הארץ לא תלוי בכח צבאי גדול , אלא תלוי בכך שהקב"ה יפיל את השרים של אומות העולם בשמים. אז אנו בתקופה של כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה, המשמעות העמוקה של 'המתאבל' על ירושלים, זה הגעגועים, להתגעגע, כיסופים, שלמה המלך כאשר הוא רצה להכניס את הארון לקדש הקדשים, הוא לא יכל לפתוח את השערים, עד שהוא הזכיר את הזכות של אבא שלו, דוד המלך. השערים לא רצו להיפתח, אמר שלמה המלך, השם אלוקים  אל תשב פני משיחך זכרה לחסדי דוד עבדך (דברי הימים ב ו) מיד נענה ונפתחו השערים, באותה שעה ראו כולם ששלמה המלך נענה בזכות דוד המלך, מיד נהפכו פני כל  שונאי דוד המלך שחורים כמו שולי קדירה. וראו כולם שהקב"ה מוחל לדוד המלך, ואמר שלמה המלך – משבח אני את המתים  שכבר מתו, כי בזכות האנשים החיים, כמו שלמה המלך – הקב"ה לא פתח את המקדש, אבל כאשר ביקש שלמה המלך בזכות דוד המלך, הקב"ה כן פתח את השערים.

אחרי ששלמה המלך בנה את המקדש, הוא בירך את כל הקהל, כל קהל ישראל עמד והוא מברך אותם, ואז אומר שלמה המלך, ברוך השם אלוקי ישראל אשר דיבר בפיו עם דוד אבי, והבטיח הקב"ה שייתן לו בן שייבנה את המקדש. ואז ממשיך שלמה המלך ואומר שהקב"ה בחר בדוד המלך ואחרי שבחר בו למלך בחר גם להראות לו את ירושלים וששם ייבנה מקדש ושם תרד אש מהשמים על המזבח ואז אומר שלמה המלך 'ויהי עם לבב דוד אבי לבנות בית לשם השם אלוקי ישראל' כלומר הלב שלו רצה לבנות את המקדש. ואמר הקב"ה 'יען – בגלל שאשר היה עם לבבך לבנות בית לשמי הטיבות – כלומר טוב חשבת ורצית ובגלל שרצית ייחשב כאילו אתה בנית, למה? כי היה עם לבבך לבנות את המקדש ואומר שלמה המלך, שאמר הקב"ה בגלל שרצית ייחשב שאתה בנית, בפועל הבן שלך ייבנה אותו אבל ייחשב כאילו אתה בנית אותו (מלכים א ח יד).

לכאורה יש כאן עניין תמוה, מצד אחד אומר הפסוק טוב שהיה 'עם לבבך לבנות בית לשמי' ובכל אופן למרות ש'טוב' חשב דוד המלך, בכל אופן, הוא לא ייבנה את בית המקדש אלא הבן שלו, אז מה 'שווה' הלב הרוצה אם בפועל אין תוצאה? בייטב לב כתב על זה דוד נפלא, הרצון של דוד המלך, הוא רצון טהור, אם היה עושה מעשה, אז פעמים היו מתערבים שם כל מיני מחשבות של רווח תועלת כבוד ועוצמה, אבל לעשות הרבה ולרצות לבנות את הבית, זה 'הערך' הרצון הכיסופים הרצון האמתי,  הרצון והמחוייבות לעשות למען אותו רצון, אפילו שבפועל בסוף הוא לא בנה, אבל אם הוא רצה והיה מחוייב באמת להגשים את אותו רצון, אז הרצון שלו הוא בממד מסויים עדיף על פני מי שבנה בפועל את המקדש. וכמו שכתוב בספרים, בהתחלה חושב האדם איך הוא יעשה לתועלת לש"ש הוא חושב איך לבנות ישיבה מוצלחת, הוא חושב איך לעשות חסד ולעזור, אבל בפועל אחרי שהוא מתחיל לעשות את הישיבה או את הארגון חסד, זה כבר לא עם אותו רצון אידיאלי זה כבר עם מה אפשר להרוויח כמה אפשר להרוויח איפה אפשר להרוויח, ועוד ועוד כוונות נוספות בנוסף לכוונה הראשונה לש"ש…

וזה מה שנאמר על עמלך אשר קרך בדרך! בהתחלה חשב האדם מחשבות של קדושה וטהרה, אבל 'בדרך'…בדרך להגשת האידיאל האדם הוסיף כל מיני רצונות… בהתחלה הייתה מחשבה טובה, עם הזמן המחשבה עברה, ממחשבה טובה לריבוי מחשבות רעות. וזה מה שכתוב שהקב"ה מצרף מחשבה למעשה (קידושין מ) וההסבר על בסיס מה שאמרנו עד כה (מופיע בכמה ספרי חסידות) שהנקודה הראשונה, המחשבה הראשונה של האדם היא כן לש"ש  האדם רוצה לפתוח ישיבה בגלל שהוא רוצה לחזק את התורה בדור, האדם רוצה לחזק את האנשים האדם רוצה לחזק החברה האדם רוצה לחזק את האלמנות ויתומים, בהתחלה זה מגיע ממקום 'טהור' לש"ש!! זה נפלא! אבל ככל שעובר הזמן  האדם כמו 'שוכח את העיקר' הגדול, והוא מתחיל לאמר מה הוא יכול להרוויח, ומתערב היצר הרע, ולכן הקב"ה מצרף את המחשבה הראשונה שהייתה לש"ש למעשה, למעשים שהוא עושה עם הזמן, ובמעשים האלה כבר אין את הכוונה הטהורה, ודבר נוסף כמו שהקב"ה מצרף מחשבה למעשה, כן אנו יכולים אחרי שאנו מתקדמים עם העשייה, יש פחות כוונה לש"ש גם אנו צריכים מידי פעם להיזכר בכוונה הטהורה הערכית האידאלית שהייתה בהתחלה, וכך כתוב לעולם יעסוק אדם בתומ"צ שלא לשמה, מתוך שלא לשמה הוא בא לשמה! ההסבר הוא שמתוך ההנאה הרגעית בעשייה הערכית, עם הזמן הוא עתיד להתחבר לערך ולא לרווחים, ועוד אומר המכתב מאליהו, מתוך שלא לשמה בא לשמה, בתוך הלא לשמה צריכה להיות נקודת 'לשמה' נקודה שבה הוא כן עושה לש"ש! וזו נקודת ההתחלה שלו, הוא התחיל עם 'לש"ש'…בריבוי העשייה הוא שכח את הכוונה החשובה.

לפי זה אפשר להבין טוב מאד (שבילי פנחס) דוד המלך הוא בנה את הכוונה של המקדש ושלמה המלך הוא בנה את המקדש כי ככל שהמחשבה לא יצאה אל הפועל אז המחשבה הטהורה לא נפגעה! לכן דוד המלך הוא 'יירצה' את המקדש ושלמה הוא ייבנה את המקדש כך יש גוף ונשמה.

כך בפרוייקטים שרוצה האדם ליזום, פרוייקטים של תורה וחסד, צריכים להשקיע זמן בעשייה באסטרטגיה, אבל גם ובעיקר במחשבה בהתחלה בכוונה ברצון בכיסופים לטהרה ולשלימות. וכמו שאומרים בשם הגר"א שאמר על בניית בית הכנסת אם היו בונים בית כנסת מתחילה כראוי, כלומר עם כוונה ראויה שאפילו הקרדום שחוטב העצים היה עושה במחשבה לשם שמים בכוונה לא היו מתפללים באותו בית הכנסת במחשבה זרה!!

והגמרא במסכת ב"מ (פה: ) אומרת שרבי חנינא היה אומר אם יש חשש שתורה תשתח מישראל הוא היה שומר על התורה שלא תשתכח מכח הפלפול בלימוד התורה, מכאן אנו למדים שכח הפלפול הוא כח חזק שתורה לא תשתכח מישראל. ועל זה אמר רבי חייא לרבי חנינא (בבא מציעא פה) כדי שלא תשתכח תורה מישראל  הוא היה זורע גם הפשתן ועובד הכל לשם שמים לצורך הלימוד איך הוא היה עושה שלא תשתכח תורה מישראל, הוא היה הולך וזורע פשתן והוא היה מגדל את הפשתן ומזה היה עושה רשתות ציד והוא היה צד והוא היה מהבשר של הציד היה מביא לצדקה ומהעור היה עושה  מגילות קלף והיה כותב עליהם חמישה חומשי תורה והיה בזה מלמד את ילדי ישראל, כלומר אם הכל היה 'בטהרה' עם הטהרה הזו, הוא היה שומר על התורה שלא תשתכח מישראל.

כי המחשבה והמעשה דבוקים יחד ומשפיעים על העשייה של האדם. בתשובות והנהגות (ח"ב תשובה תפ) כתב שהטוב היה שאפילו התורמים לבית כנסת יהיו שומרי מצוות כך הכסף שלהם הוא כסף כשר וגם ניתן לש"ש וכך הוא מביא שהח"ח ביקש שיתרמו לישיבה שלו רק שומרי שבת ומי שלא שומר שבת, מכספו אין לבנות בית כנסת או בית מדרש. וגם הוא מביא שם שאומרים על האדמו"ר הק' רבי אהרן רוקח מבלעז כאשר הוא פתח את הישיבה הוא ביקש שיקבלו תרומות אך ורק משומרי שבת.

אז דוד המלך הוא עם 'הכוונה הטהורה' ושלמה המלך הוא עושה את מעשה הבנייה!

וכך גם בעניין בנין המקדש מצד אחד כתב הרמב"ם המשיח בונה בית המקדש (הל' מלכים פי"א הל' א) אבל רש"י ותוס' (סוכה מא) אומרים שבית המקדש ירד בנוי ומשוכלל משמים איך זה מסתדר?

אומר הערוך לנר שבית המקדש ייבנה גם על ידי 'אדם' וגם ירד משמים, המשיח יבנה והנשמה של המקדש תרד משמים כמו נשמה לגוף.  וכמו שראינו בעניין דוד ושלמה, דוד המלך הוא הרצון והנשמה של המקדש ושלמה המלך הוא הבונה את המקדש.  ועל פי זה כתב נפלא בספר שבילי פנחס, שלכן קודה"ק לא נפתח לשלמה המלך, כי הלב של המקדש זה קדה"ק, הנשמה של המקדש זה קדה"ק והנשמה הרוחניות הלב הרצון הכיסופים זה שייך לדוד המלך! בזוהר פרשת שלח כתוב שקדה"ק זה כמו הנשמה של כל המקדש. זו הייתה העבודה של דוד המלך, להיות 'נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות השם, ליבי ובשרי ירננו קל קל חי' לכן שערי קודה"ק נפתחו דווקא בזכות דוד המלך, כך אפשר להבין, כל המתאבל על ירושלים,  זוכה ורואה בשמחתה, כי בשביל לראות את ירושלים את המקדש, צריכים לעורר את 'הנשמה' של המקדש! זה הרצון והכיסופים.

אז בפרשת מטות ראינו את נושא הנדרים, שהאדם יכול להתחייב לקראת מהלך שהוא רוצה, הוא כעת לא עושה אבל הוא יכול להתחייב לעשות מעשה, ולמדנו על הרצון של האדם, הרצון של דוד המלך, הרצון הוא בעל ערך.

עוד מצינו בפרשת מטות, נקודה נוספת.  האדם רוצה להתקדם רוצה להתחייב רוצה ושואף…רוצה להגיע גבוהה, וזה נפלא!  בפרשת מטות אנו למדים על הבקשה המיוחדת של בני גד ובני ראובן ממשה רבנו שיתן להם חלק ונחלה בעבר הירדן בארץ שכבשו משני מלכי האמורי, סיחון ועוג. ובני גד ובני ראובן היה להם הרבה מקנה אז הם ביקשו לוותר על חלקם בארץ הקודש ולהישאר נחלה בעבר הירדן כי הם חיבבו את ממונם כך זה נראה, היה להם מקנה רב, ומקום בעבר הירדן, הוא מקום מקנה, אז הם מעדיפים את המקום מקנה למען המקנה, יותר מאשר את קדושת הארץ, ולכן אומר המדרש שהם גם נענשו, בני גד ובני ראובן הם היו עשירים, היה להם מקנה גדול, הם ביקשו לא להיכנס לארץ ולכן הם יצאו לגלות ראשונים כמו שכתוב בספר דברי הימים (א ה כו) שהם יצאו לגלות ראשונים וגם משה רבנו אמר להם דברים חריפים, 'והינה קמתם תחת אבותיכם תרבות אנשים חטאים'…הוא מאשים אותם שהם גורמים שיהיה עוד תוספת של חרון אף השם על ישראל (במדבר לב יד) ואחרי שבני גד אמרו שהם יצאו חלוצים לקרב, הם יוצאים להילחם, אמר משה רבנו, אם אתם יוצאים לקרב, אז בסדר, אתם יכולים לקבל את עבר הירדן. ולכאורה למה הסכים משה רבנו לתת להם את הנחלה בעבר הירדן, בגלל שהם יוצאים למלחמה אז הם יכולים לעזוב את ארץ הקודש? אלא אומרים המפרשים שיש עוד מהלך, רש"י בפרשת וזאת הברכה אומר שהם לא רצו את החלק בעבר הירדן בגלל שהם מחבבים את הממון שלהם, לא! אלא הם רוצים את הארץ בגלל סיבה אחרת, הם רוצים משהו אחר, הם רוצים להיות קרובים למקום קבורתו של מרע"ה והדברים מפורשים בתורה בספר דברים (  לג כ) 'ולגד אמר ברוך מרחיב גד' הקב"ה מרחיב את נחלת גד הוא יושב בעבר הירדן ולמה הוא שם, בגלל 'וירא ראשתי לו כי שם חלקת מחוקק' גד רוצה את המקום הזה, הוא רוצה את ארץ סיחון ועוג בגלל ששם חלק המחוקק, זה משה רבנו לפי זה גד רוצה בכלל להיות קרוב לציון, לקבר של מרע"ה.

אבל מעניין שמשה רבנו אומר את הדברים רק על בני גד ולא על בני ראובן, ולמה?  הפסוק אומר ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד, אבל כאשר באו לבקש את ארץ סיחון ועוג כתוב ויבואו בני גד ובני ראובן, קודם גד ואח"כ ראובן,  ולמה ? כי ראובן הוא הבכור ולכן יש לו יותר נכסים מגד, ומצד שני גד הוא היה זה שרוצה להיות קרוב לקבר של מרע"ה לכן הוא זה שרוצה להיות בארץ סיחון ועוג אז לפי זה השאלה היא, למה משה רבנו מוכיח אותם? אלא שבהתחלה הם רצו להיקבר להיות ליד הקבר של מרע"ה אלא שהם לא רצו לאמר בקול רם שהם רוצים להיות ליד הציון והקבר של מרע"ה, מרע"ה עדיין חי, איך אפשר לאמר שהם רוצים להיות לחיות ליד הקבר שלו, כאשר מרע"ה עדיין חי…זה לא אפשרי. לכן הם אמרו שהם רוצים את המקום הזה, מרע"ה אמר להם שזה לא בסדר! והם אמרו, אין לנו בעיה, אנו מוכנים לצאת לקרב.  אנו מוכנים גם לצאת חלוצים אז הבין מרע"ה שהם לא בורחים מכיבוש הארץ, הם לא רוצים להחליש את לב העם, אלא יש סיבה טכנית שבגללה הם רוצים את ארץ סיחון ועוג.  והגמרא במסכת סוטה אומרת שמשה רבנו נפטר בחלקו של ראובן, אלא שהקב"ה הוביל את משה רבנו ארבעה מיל וקבר אותו בחלק גד, עלה משה רבנו על הר נבו הוא נפטר שם, וזה בחלק ראובן, ומשם הוליך הקב"ה את מרע"ה למקום של 'גד'. וכך גד ביקש להיות סמוך למרע"ה וראובן הצטרף לבקשה, לכן מרע"ה נפטר אצל ראובן אבל נקבר אצל גד ומשה רבנו נקבר ליד העבודה זרה בעל פעור כי הע"ז הזו מקטרגת והציון של מרע"ה בסמיכות מקום מהווה זכות לעצור את הקטרוג של הבעל פעור (סוטה יד תוס' ד"ה מפני) אומר החיד"א בחומת אנך מקור הדברים באמרי נועם (ליקוט מראשונים ) הוא מביא למה זכה שבט גד ששם יהיה קבור מרע"ה, כתוב 'ותאמר בא גד'  ב – גד – ג- ד גימטריא 7 ב ז אדר נפטר משה רבנו ולמה זכה גד שמשה רבנו יהיה קבור אצלו? כי כאשר אמר משה רבנו דן יהיה ראש הדגד היה גד יכול לאמר אני בכור לזילפה שפחת לאה ודן בכור לבלהה שיפחת רחל, הוא יכל לאמר , למה אני לא ראש דגל? אבל הוא לא דיבר נגד מרע"ה הוא בבחינת זנב לאריות ולא ראש לשועלים… ולכן נשיא גד שמו 'אליסף בן דעואל' , אבל כאשר בסדר הדגלים השם שלו מופיע שם כתוב 'אליסף בן רעואל' למה רעואל? שלא היה מערער !! לא היה מערער אחרי ראש הדגל , גד הבכור של זילפה מחל ולא היה ראש הדגל, כל זה בגלל שהוא היה דבוק במרע"ה שגם הוא עניו מכל האדם. וגם ראובן כך היה שהרי הוא ראובן, הוא הבכור ובכל אופן הוא רואה שאביו, יעקב מחבב את יוסף הוא יכל לאמר 'זה לא הוגן' לאבד את הבכורה, ובכל אופן 'וישמע ראובן ויצילהו מידם' הוא זה שמנסה להציל את יוסף, למרות שיוסף עלול להיות מי שיקבל את הבכורה במקום ראובן, בכור רחל ולא בכור לאה. ואומר רש"י זו משמעות השם ראובן, ראו מה בין, מה בין עשיו שרודף אחרי יעקב ובין ראובן שמציל את יוסף אז גם ראובן הוא קשור לענווה של משה רבנו

וכעת השאלה היא למה מנשה נכנס לשם, למה גם חצי שבט המנשה? פירוש אחד בנות צלפחד משבט מנשה והם היו מחבבים את הארץ ולכן גם אם נמצאים בחו"ל בגלל סיבה, צריכים מי שמחבב את הארץ שהוא יהיה בחברתם, והסבר נוסף מנשה הוא הבן של יוסף אומר הצרור המור, הם נמצאים בחו"ל הם צריכים את הזכות של יוסף הצדיק שהוא במצרים שמר על הצידקות שלו, לכן פה הם צריכים את מנשה הבן של יוסף שגם הוא שמר על הצידקות שלו במצרים (ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה שהם במצרים נשארו צדיקים) ולמה מנשה ולא אפרים, התשובה היא שמנשה הוא הבן הגדול של יוסף ואפרים הקטן

ובכל אופן יעקב מקדים את הקטן ואח"כ את הגדול וגם שם וויתר וקיבל בהכנעה מנשה, אם כן הוא גם עם מידת הענווה והוא זוכה להיות מי שיש לו את ה'קנין' של מרע"ה מידת הענווה.