למה הקב"ה לא יחליף אותנו באומה אחרת?

בפרשת בלק למדנו על עניין הקורבנות, התורה מספרת על בלק ובלעם, בלעם מנסה לקלל ולא עלה בידו, ובלעם היה יודע לכוון את השעה שהקב"ה היה 'כועס' והקב"ה לא כעס אותם ימים.

בלעם לא עצר בזה, הוא גם רצה להכניס בעם ישראל עין הרע (במדבר כד ב רש"י) וגם הוא הזכיר את חטא העגל (במדבר כד א בתרגום) הוא ביקש להחטיא את עם ישראל, בגלל שאלוקיהם של אלה שונא זימה. ועוד בלעם גם ביקש מבלק שיעשה לו מזבחות שבעה פרים שבעה אילים (במדבר כג א רש"י) הוא אמר שהאבות היו מקריבים קורבנות לכן גם הוא ינסה את השיטה הזו.

מהי משמעות העניין?  המשמעות של הקרבת הקורבן, זה כמו לקחת בהמה שיש בה חיים ורגש ולהקריב להקב"ה במקום שהאדם 'מתעלה' להקב"ה הוא מקריב בהמה, אמנם נכון שבאופן כללי יש להימנע מצער בע"ח  (צער בע"ח דאורייתא) אבל בכל אופן לצורך האדם, כל מקרה לגופו, יש מקרים שמותר, כמו להקריב קורבנות. והמשמעות היא שהאדם כמו מכוון, שבעצם יש כאן 'משהו חי' והוא עולה על המזבח, הוא במקום האדם, יש כאן 'מתנה' כמו אפשרות לתת לאדם חיים במקום הבע"ח. אז גם את השיטה הזו ניסה בלעם.

הכופרים הפילוסופים, שעוד היו חכמים, לא  חכמים באיך לאכול אוכל טעים, או איך לייצר רכב וטלפון משוכלל… אלא החכמה שלהם הייתה פילוסופיה הם לא התעסקו בתנאי החיים אלא במטרת ומשמעות החיים, והם אמרו שלא ייתכן שמטרת החיים תהיה הקשר עם הקב"ה שהרי הקב"ה הוא כ"כ גדול, והאדם הוא כ"כ קטן, לא ייתכן שהאדם הקטן יעניין את הקב"ה הגדול האין סופי.

ומהי התשובה לכך? שבאמת הקב"ה הוא גדול, הוא כ"כ גדול, שהוא אין סופי, וכלפיי האין סוף אין בכלל גדול או קטן שהרי ביחס לאין סוף גם הגדול ביותר הוא לא יותר קרוב לאין סוף מאשר הקטן.

זה מה שכתוב בתהלים 'מי כהשם אלוקינו המגביהי לשבת, המשפילי לראות בשמים ובארץ'.

כלפיי האין סוף  אין הבדל בין השמים והארץ.

הכופרים בעבר לא אמרו אין בורא, מי שאומר אין בורא הוא פשוט לא חושב הוא גם לא מאמין למה שהוא אומר, שהרי אם הוא באמת היה מאמין שאין בורא הוא לא היה טורח לחפש לכל בעיה סיבה ולחפש פתרון לכל בעיה, כי אם אין חוקיות בבריאה אז כל עולם המדע לא רלוונטי, אם עולם המדע הוא רלוונטי זה בגלל שלכל תוצאה יש סיבה ולכל סיבה יש תוצאה, ואם יש עולם, זו תוצאה בוודאי שיש סיבה לאותו עולם.

לעניין זה, לא משנה איך ייקראו לזה בני אדם, הבורא, או תבונה אין סופית היתה סיבה לפני הבריאה העיקרון הוא שהעולם הוא תוצאה של מי שקדם לעולם.

זה ברור שיש סיבה לבריאה, זה נכון שאנו לא רואים את זה בצורה מוחשית, ולכן נתן לנו הקב"ה את עיני השכל, שאתם נתייחס לקשר שלנו עם הבורא

הכופרים לא אמרו 'אין בורא' אלא הם אמרו הבורא לא מתייחס לבני אדם.

הם בוודאי האמינו שיש בורא, אלא שאמרו, שהוא לא מתייחס לבני אדם.

הבורא במעמד הר סיני לא אמר – אנוכי השם אשר בראתי שמים וארץ, לא. אלא אנוכי השם אלוקיך אשר הוצאתיך מארמ"צ, למה זו הדיברה? בגלל שהדגש הוא על 'האיכפתיות' אני ולא מלאך מתייחס אליך איכפת לי ממך.

אני נכנסתי למצרים אני גאלתי אותך, ואשא אתכם על כנפי נשרים.

וכך אנו אומרים בברכה לפני ק"ש

אהבה רבה אהבתנו חמלה גדולה ויתרה חמלת עלינו

אמר בלעם, נכון הקב"ה בחר בעם ישראל, אבל אמר בלעם אני יקריב עוד קורבן ועוד קורבן, עד שכביכול הקב"ה יחליף אומה, ייבחר באומה אחרת. הוא יזכיר את העגל של בנ"י הוא יעורר עליהם עין הרע הוא ינסה להקריב ולהתקרב להקב"ה יותר ויותר.

אבל מה שהקב"ה בחר בעם ישראל , זה לא בגלל מעלות הנבחר אלא אך ורק מרצונו ובחירתו של הבוחר.

הבחירה והרצון של האדם זה שתי תכונות שונות.

אם האדם רוצה הוא לא בוחר, אלא הרצון דוחף אותו לעשות את העניין, הבחירה היא לעשות את העניין הנבחר אפילו שאין תועלת ורווח ניכר, האם נכון לאמר שהאם בוחר לקבל 100 ש"ח ולא 10 ש"ח או שנכון לאמר שהאדם רוצה 100ש"ח ? התשובה היא שהאדם רוצה ולא בוחר, לבחור זה כאשר הדברים שווים והוא בוחר בלי שיש סיבה באותה בחירה. אז לנו כבני אדם זה כמעט ולא קיים המושג הזה באופן מוחלט. כמובן שכן יש בחירה לאדם ונסביר בהמשך בעז"ה. בוודאי שיש בחירה זה אחד מעיקרי האמונה, אלא הבחירה באופן של שני דברים שווים ולבחור אחד על פני השני בלי העדפה זה כמעט ולא קיים

אצל הקב"ה אין גדול או קטן, הכל שווה, ולכן אם הוא בחר בעם ישראל זה לא בגלל המעלות של הנבחר, אלא בגלל בחירת הבוחר!  אז כאשר הקב"ה בחר בעם ישראל, זה לא בגלל שיש משהו קרוב אליו יותר או משהו רחוק יותר, כלפיי הקב"ה הוא 'משווה קטן וגדול' כולם שווים באותה מידה!

ובכל אופן הוא בוחר בעם ישראל, והבחירה היא אפילו כאשר הם חוטאים 'להחליפם באומה אחרת איני יכול'.

לאדם יש בחירה, הבחירה אצלו היא כאשר יש לו את הלב שאומר תעשה עבירה כעת ויש לו את השכל שאומר תחשוב רחב יותר ותתעלם מהווה.

ולאדם יש בחירה ושני הדברים האלה, הכח החזק של תאווה וכח חלש של שכל

כח חזק של רגשות אשמה אחרי התאווה וכח חזק של סיפוק אחרי ההתאפקות, הם כמו היינו אומרים מעין 'שווים' ולכן כאן יש בחירה אצל האדם, לבחור בדבר הנכון.

יש שני כוחות חזקים, והאדם בוחר בצד אחד זה כח הבחירה של האדם.

כלומר אפילו שהתאווה היא חזקה, בכל אופן יש עוד כח נגד זה, כח השכל, והאדם יכול לבחור מה לעשות מבין השניים.

יש כח השכל והראייה לטווח ארוך אבל כח ההרגלים היצרים והתכונות הוא  גם כח חזק ויש לאדם את הבחירה, הם לא כוחות דומים, הם שונים , אבל הם שווים שביחס לשניהם יכול האדם 'לבחור' מבין השניים.

אהבת הקב"ה לעם ישראל זה כמו 'בנים למקום', אי אפשר להחליף את אהבת הילדים, ואם יטפל ההורה בילד אחר שהוא הרבה יותר כשרוני האם הוא יעדיף את הילד היותר טוב, לא!

הוא מעדיף את הילד שלו.

כך הקב"ה אחרי שיימצא עם יותר מוסרי מעם ישראל, האם הוא יוותר על עם ישראל? לא! אלא הוא ימשיך לבחור בעם ישראל, אמנם הוא יעניש אבל גם זה לטובתם כדי שיחזרו להיות בקשר עם הקב"ה!

הקב"ה לא רק בחר בעם ישראל, הוא גם בחר במצוות של עם ישראל, בקדושה של עם ישראל, והוא רוצה שהם יישמרו על הקדושה והרוחניות שלהם.

ולפי זה מסבירים המפרשים, מדוע אומרים חז"ל, לפני שהקב"ה נתן תורה לעם ישראל, הוא עבר בין האומות ובדק מי מעוניין לקבל את התורה, למה פנה הקב"ה לשאר האומות?

הרי הוא ידע שהם לא יירצו הוא גם ידע שהוא רוצה להביא את התורה לישראל, אז למה עבר הקב"ה אצל שאר האומות?

התשובה היא , שהקב"ה בכוונה עבר אצל שאר האומות כמו להעביר מסר, שהקב"ה מצידו אין הבדל בין יעקב לעשו

מה שהפסוק אומר ואוהב את יעקב ואת עשו שנאתי, זה בגלל שאני בחרתי שהתורה תינתן לעם ישראל לבני יעקב, אבל אם הקב"ה היה רוצה הוא באותה מידה יכל לתת את התורה לאומה אחרת.

מה שהקב"ה נתן תורה לעם ישראל, זה כי הקב"ה בחר בעם ישראל. ולכן כל מה שיעשו אומות העולם, לא יעזור לשנות את הבחירה בעם ישראל.

גם כאשר בנ"י ישנו מהמצוות בזמן המן מרדכי ואסתר, בכל אופן הקב"ה העיר את בנ"י באמצעות המן, מעמיד להם מלך קשה כמו המן, והוא מעורר אותם! אז תמיד בוחר הקב"ה בבנ"י.

בחגים במועדים יש ביטוי לקירבת הבורא לעם ישראל, פסח הוציא ממצרים שבועות נתן תורה ראש השנה ויום כיפור עניין הירא"ש  המלכת הקב"ה והיכולת לזכות למחילת עוונות ובסוכות, השמחה.

בשלושת השבועות יש כאן ביטוי של 'צער' שלנו של של השכינה (חגיגה ה הקב"ה בוכה).

מי"ז בתמוז עד תשעה באב אנו נכנסים לאבילות, הכוונה לצער והמשמעות היא ביטוי האבידה. בלעם את זה לא מבין, הוא מחפש איך אפשר לפגוע ברוחניות של עם ישראל, ואז הקב"ה ייבחר באומה אחרת…. בלעם חושב שהקב"ה גדול, אבל לא מבין שהוא כ"כ גדול שהוא אין סופי ולכן אין מעשה של בני אדם שיכולים לעניין את הקב"ה אלא אם כן הוא בחר להתעניין באותו עניין.

בימים האלה אנו נזכרים בצרות ולכן אנו גם נוהגים בהדרגתיות יותר ויותר מנהגי אבילות.

אנו לא מספיק לוקחים ברצינות את היהדות, אומרים טוב לקיים מצוה ואם לא…אז לא… אבל כאשר לא שומרים על היהדות, מגיע חורבן.

והקב"ה החליט שחשוב לו מה עושים עם ישראל.

הגמרא מתארת זוועות (גיטין נו, נז) כשעם ישראל חטאו בעגל אמר הקב"ה לך רד שיחת עמך, רצה הקב"ה לפגוע בכל העם, בסוף משה רבנו התפלל ועם ישראל ניצלו.

זמרי בן סלוא חטא מיד הייתה אמורה מידת הדין לפגוע, אלא שפנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, הוא זה שהשיב את חמתי מעל בנ"י.

כמעט והכל נחרב. יש כאן מסר חשוב, יש לנו פסח שבועות ראש השנה יוהכ"פ וסוכות.

אבל גם חורבן גדול.

החורבן הוא לא בגלל שהקב"ה מתנקם ולא 'סתם' מעניש אלא זה ביטוי לכך שהיהדות היא לא 'תחביב צחוק ודבר נחמד ונעים מדי פעם'…לא! אלא זו אמת. וכל האומר הקב"ה וותרן יוותרו מעיו, אבל גם זה שהקב"ה לא מוותר זה לטובת עם ישראל.

לכן אנו בשלושת השבועות בתהליכים של עוד ועוד עצבות.

אבל מהי מטרת העצבות, סתם להיות עצוב…? לא!

אנו מתחילים את שלושת השבועות עם הצום יז בתמוז ואז המצב הולך ומחמיר… יש שלא מתחתנים ולא שלא שומעים שירים מר"ח אב יותר מחמירים באבילות לא קונים בגדים חדשים ולא לובשים בגדים חדשים לא בשר ולא יין, ויש עוד החמרה מר"ח אב שלא מכבסים ולא לובשים בגדים מכובסים.

ויש הרבה הבדלים בין העדות, אבל העיקרון ידוע שכל כמה ימים אנו מוסיפים עוד אבילות

מיז בתמוז אח"כ מר"ח אב ואז שבוע שחל בו וכמובן מגיעים לשיא הכאב! תשעה באב! יושבים על הריצפה מכבים אורות לא מניחים תפילין חולצים נעליים שיא העצבות… אבלים ממש.

וכך המצב מחמיר…עד…חצות היום!!

פתאום בשיא החורבן חצות היום לאט לאט כבר מתחילים להיות מותרים כל מיני איסורים… והגמרא במסכת תענית (כט)   מביאה סתירה מפסוקים, בעניין נבוזראדן  פעם במלכים כתוב בז אב ובירמיהו בי אב אומרת הגמ' בזא אב נכנסו נכרים להכיל, אכלו וקלקלו במקדש שלושה ימים ז, ח, ט ואח"כ בתשיעי בלילה סמוך לי' באב הציתו את האש במקדש, והיה דולק כל היום עשירי באב, עד שישנה דעה של רבי יוחנן שעדיף לצום בי' באב כי אז היה שיא החורבן, ואמרו חז"ל אנו נעשה את הצום בתחילת הפורענות.

למה עושים צום ביז בתמוז – שפרצו את החומות למה בתשעה באב שרק התחיל החורבן, בזמן שיא החורבן =  בי' אב אין צום, למה? אומרים המפרשים הצום הוא ביטוי של תשובה, והתשובה היא על כך שהיה זמן שיכולנו לעשות תשובה ולא עשינו, כאשר היה יז בתמוז היה עוד אפשר לעשות תשובה, מתחיל החורבן, היה עוד אפשר לעשות משהו, כאשר הבעיה מתחילה ….

מיד מיד יש לעצור אותה, אבל כאשר היא בשיאה, הבכי הוא לא רק על החורבן, אלא גם על הזמנים שבהם יכולנו לחזור בתשובה ולא ניצלנו את הזמן והמועד!!

זו המשמעות של הצום, כמו שאנו מבקשים בתפילה הנאמרת בתענית יחיד, 'יה"ר שיהא מיעוט חלבי ודמי שנתמעט היום כחלב המונח על גב המזבח…ותרצני'.  האדם הוא חי כי הוא ניזון מאכילה ושתיה ובכל רגע האדם שורף אנרגיה.  האדם ניזון על ידי האוכל שהוא אוכל, אבל בצום, זה לא 'סתם' הוא לא אוכל, אלא האדם מגלה שהוא יכול להיות ניזון וחי גם ללא ההרגלים הקודמים שלו.  כתוב בספרים שביום הכיפורים האדם ניזון לא מאכילה ושתיה אלא מחמשת העינויים, הם חמשת מקורות המחיה של האדם באותו יום, כלומר זה נכון שגם אם יעבור יום כיפור והוא לא יישמור על יוהכ"פ הוא עלול לחיות ואפילו לצערנו שנים רבות כך לעבור כל יום כיפור, אבל הוא לא זוכה להיות ניזון מ'רוחניות', מה הכוונה להיות ניזון מרוחניות, אין הכוונה שהוא לא יהיה רעב…מי שניזון מרוחניות לרוב הוא כן 'רעב'. יום כיפור הוא יום של שבת שבתון שביתה, שביתה מחומריות בשביל להתעלות לרוחניות, הכוונה היא שהאדם ניזון מפתח ומטפח גישה שאומרת, אפשר לאהוב ולהתעסק גם עם רוחניות, גם זה יכול להזין אותי מבחינה נפשית, מבחינה רוחנית. האדם צם, והוא מרגיש את ה'אי נעימות שבצום' אבל הוא מיד אומר להקב"ה זה הקורבן שלי אליך זו הקירבה שלי אליך, והוא כמו עובר תהליך של מעין גמילה מתלות בחומר, האדם מקריב את התלות שלו בחומר להקב"ה, הוא מראה שאפשר לחיות לחשוב לתפקד להתנהל אפילו, אפילו אם יש צום.

בעבר היום צמים הרבה יותר, בגלל שהיו  מרגישים שהצום הוא לא מגביל את התפקוד של האדם.

אנשים הרגישו יותר ש'מיעוט חלבי ודמי' לא היה כ"כ כואב, הפוך הם הרגישו שהם עושים דבר גדול.

הם לא התעסקו מתי יצא הצום עוד כמה זמן נשאר, הם לא הסתכלו על המקרר בערגה מתי כבר יגיע הזמן שיהיה אפשר לפתוח את המקרר…

הצום הוא ביטוי של שינוי הרגלים של תשובה, צום מהותו התשובה, הצום זו האמירה שאנו לא מוגבלים להרגלי הגוף אפילו לא אלה של ההישרדות כמו התזונה, ואת ההרגלים האלה אנו מקריבים למען הקב"ה.

ונחזור לעניין  שלושת השבועות, והשיא בתשעה באב הצום, ואנו צמים, מתי אנו צמים ביום תשעה באב ולא ביום עשירי באב, למרות שהיום שבו היה עיקר החורבן זה עשירי באב.

עוד מצינו מדרש  (איכה ד יד)  אמרו חז"ל שבית המקדש בעולם הזה לא נשרף לפני שהוא נשרף בשמים.

כיצד?

ראו הכהנים את ארבעת המלכים יורדים עם לפידי אש מהשמים וזרקו מפתחות כלפי שמים, יצאה יד מהשמים ולקחה את המפתחות ואז יצאה בת קול ואמרה לנבוזראדן, בית שרוף שרפת קמח טחון טחנת.

הגמרא במסכת סנהדרין (צו) מספרת שהיה בירושלים את זכריה הנביא שהוא היה גדול וקדוש היה כהן ובן דודו של יואש המלך והוכיח זכריה הנביא את עם ישראל…היה בטוח זכריה שהבן דוד שלו, המלך יואש יגן עליו.

אבל בסוף מרוב שהיה אומר לעם ישראל לחזור בתשובה המלך ציוה להרוג את יואש ביום הכיפורים בעזרה, כך נהרג כהן נביא ודיין, כך נשפך דם נקי, ביום קדוש במקום הקדוש.

תיאור מזעזע  הרגו נביא כהן דיין ביום שבת  שחל ביום הכפורים בבית המקדש, ועוד אביו של זכריה הציל את יואש המלך

מהי המשמעות של היות זכריה כהן נביא ודיין? בפרשת שופטים הפרשה העוסקת בעניין המנהיגות של עם ישראל בפרשה  זו מובאים ארבעה סוגי מנהיגים:

מלך שופטים  כהנים ונביאים.

המלך הוא השולט על עם ישראל ובידיו הכח והשררה  לפעול כרצונו, אבל כדי שיהיה לו רצון טהור ואמיתי הקיפה התורה את המלך ב'מסייעים' בידו לשמור את דבר ה' לדוגמא: המלך כותב לעצמו ספר תורה  וגם  הקיפה התורה את המלך באנשים ששומרים על המלך מפני סטיה מהדרך, הוא מוקף בשופטים אלו בכהנים ובנביאים שכל אחד בתפקידו ובמעמדו מסייע למלך.

למשל ביציאה למלחמת רשות צריך המלך להתייעץ עם הסנהדרין לשאול את הנביא ולשאול באורים ותומים כך מובטח שיציאתו למלחמה תהיה ראויה וישרה.

זכריה מילא את שלושת התפקידים האלה הוא היה כהן נביא ודיין והמלך יואש היה צריך להשתמש בו כדי ללכת בדרך ה' ולא לסטות תחת זאת הוא הורג אותו ובמילים אחרות הריגתו של זכריה היא ההריגה של 'המצפון', ולכן זה היה כ"כ חמור, כי זה סימן שלא מתכוונים עוד לחזור בתשובה… כל עוד יש מצפון יש כיוון לחזור בתשובה.

וגם המקום בו נהרג זכריה המקדש הרי זה  מקום שצריך לעורר את האדם ליראת ה' וגם הזמן, היה זמן של קדושה וחשבון נפש. שבת ויום הכפורים

אמרו חז"ל 252 שנה אחרי נבוזראדן נכנס להיכל וראה את הדם של זכריה מבעבע ורותח…ניסו להשתיק את המצפון ולא הצליחו. נבוזראדן בסוף גילה שזה לא דם של פר שחוט אלא של אדם, של הנביא זכריה, הכהנים גילו לנבוזראדן הם אמרו לו זה הדם של הנביא שדיבר על החורבן, העם לא רצה להקשיב לכן הרגו אותו, הוא היה מעיק על המצפון של האנשים. ונבוזראדן שגם הוא הזדעזע מהמעשה החמור הזה, הוא נקם את נקמתו והרג כמליון איש!! וכך נח הדם מזעפו.

אז המקדש שהוא הלבנון שהוא מלבין עוונתיהם של ישראל עמ"יבמקום להשתמש במקדש כמקום טהרה, הם השתמשו בו כמקום של 'אחטא ואשוב' אפשר לעשות עבירות ואח"כ להביא קורבן וכך נזכה לכפרה, ובמקום לעשות תשובה, הם היו בבחינת 'אחטא ואשוב'.

המקדש היה מקור המשך החטאים כי אמרו עם ישראל, כל עוד יש מקדש יש כפרה! והם המשיכו עם העבירות והרי אמרו חז"ל בגמרא (יומא פו) מי שאומר אחטא ויום הכיפורים יכפר אין יום הכיפורים מכפר! כי אי אפשר שמקור הכפרה יהפוך להיות מקור החטא, כך לגבי המקדש, מקור הטהרה, המקדש הפך להיות מקור החטאים של עם ישראל. החורבן הוא לצער את בנ"י לא! אלא לעורר אותם לתשובה! ואז כאשר הם התאבלו כל התקופה הקשה…שלושת השבועות…מזמן יז בתמוז, אז מגיעים אל שיא החורבן אל תשעה באב – מה אז עושים?

מתחילים לקום!! למה? אומר הפסוק "נָפְלָה לֹא תוֹסִיף קוּם בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל"  – אומרת הגמרא נפלה לא תוסיף עוד לקום, ופירוש שני נפלה לא תוסיף עוד לפול, אלא תקום בתולת ישראל

כך אומרת הגמרא במסכת ברכות – אמר רבי יוחנן מפני מה לא נאמר נו"ן באשרי? מפני שיש בה מפלתן של עם ישראל – נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל

במערבא אמרו:  לא תוסיף לנפול עוד!! אלא   קום בתולת ישראל

 

כאשר מגיעים למשבר כ"כ גדול משם רק מתרוממים!

לָכֵן בִּגְלַלְכֶם צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ

המשבר זה חלק מתהליך חרישה ואז זריעה וצמיחה.