מעמד הר סיני היה אירוע בעל משמעות העומדת בפני עצמה גם ללא מתן תורה, אנו אומרים בהגדה של פסח: "אילו הביאנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה דיינו. לאמור: לעצם המעמד יש משמעות בפני עצמה.
שני יסודות הונחו במעמד הר סיני:
עם ישראל כולו דבר עם האלוקים פנים אל פנים, דרגת נבואתם היתה מעין דרגת נבואת משה במראה ולא בחלום, אף כי היתה ב"עב הענן" ולא ב"אספקלריא המאירה" (עי' ספורנו). "היום הזה ראינו כי ידבר אלוקים עם האדם וחי" מרגע זה ואילך כשידבר אליהם נביא ידעו כי אכן יש נבואה בישראל. וכי כל אחד מישראל עשוי להגיע אליה אם אכן יטפס בסולם המתחיל ממתן תורה שכן "תורה מביאה לידי זהירות וזהירות לידי זריזות וזריזות לידי נקיות ונקיות לידי פרישות ופרישות לידי טהרה וטהרה לידי חסידות וחסידות לידי ענוה וענוה לידי יראת חטא ויראת חטא לידי קדושה וקדושה מביאה לידי רוח הקודש".
עוד באתר:
עם ישראל ראה כי הקב"ה סומך ידיו על משה ככתוב "ויאמר ה' אל משה הנה אנוכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם" שמיעת העם את האלוקים מדבר עם משה מעניקה לכל דברי משה בעתיד סמכות וכשיאמר דבר בשם ה' יהיה לזה תוקף כדבר שנשמע על ידי האלוקים בפני כל העם שכן הוסמך משה בנוכחות כולם.
יסוד היהדות הינו מעמד הר סיני ויציאת מצרים באירועים אלה נכחו המונים בדברים פרק ד' מבטיחה התורה כי תופעה זו בה האלוקים מתגלה לעם היא תופעה חד פעמית בהיסטוריה ולעולם לא תהיה תופעה כזו שנית. ואכן כל הדתות בעולם מתחילות מאדם שבא וסיפר כי היו לו התגלויות בה בשעה שלא נמצאו כל עדים לאשר את טיעוניו אלא שחסידיו לא היו זקוקים לעדים – הם האמינו לו אמונה עיוורת ויתכן גם שהשתלם להם הדבר. למעשה, התעלמו לא רק מעצם העובדה שפתי יאמין לכל דבר ואין כל מקום להאמין אמונה עיורת לאדם שבא וטוען כי קרה לו דבר יוצא דופן, אלא גם מהעובדה שכבר היה תקדים – מעמד הר סיני. במעמד זה יצרה היהדות רף שאין לרדת ממנו – דת חייבת שתהיה ליסודותיה עדות המונית.
וישאל השואל: גם לנו אין עדות המונית על ההתגלויות שהיו לאבות הקדושים וגם לא על נתינת שאר חלקי תורה שהוכתבו על ידי משה רבנו בשנות הנדודים במדבר (ולחד מ"ד – בשנת הארבעים)? התשובה שהסיבה שאנו מאמינים לספורי האבות כולל ההתגלויות אינה מפני שהם ספרו, אלא מפני שהספורים האלה כתובים בתורה, והסבה שאנו מאמינים במה שכתוב בתורה היא: ההסמכה של משה רבנו במעמד הר סיני. כיון שכולם ראו שהקב"ה הסמיך את משה רבנו, הרי כל מה שאמר משה בשם ה' עדות מעמד הר סיני עומדת לצידו והיא הרי עדות המונית. ויכול להיות, באופן תיאורטי כמובן, שמשה רבנו מחמיץ ומחליט לומר מלבו דברים בשם ה' בלא שה' אמר לו, אבל אם דבר כזה היה קורה או אם מסיבה זו או אחרת לא הבין כראוי את דברי ה', אמור ה' להתגלות שנית לעיני העם ולהודיע כי משה איבד את האמון מיום זה והלאה, דבר כזה מעולם לא קרה וממילא עד יום מותו של משה – מסומך הוא מטעם ה', הסמכה שכאמור ניתנה לו לעיני המונים.
ועל זה בדיוק היה הויכוח עם קורח.
קורח טען: "כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה'" מה שכולנו ראינו – מעמד הר סיני – אני מקבל אבל את שאר ההלכות המצאת, משה מלבך.
משה רבנו אומר לקורח: אמנם נטל ההוכחה מוטל עליך וכלן עוד ה' לא מתגלה לומר שאתה צודק המצב שנוצר במעמד הר סיני לעיני כולם, שאני, משה מוסמך – תקף. אך כדי לחזק את האמונה עוד יותר נעשה לפנים משורת הדין ונוכיח הוכחה נוספת כי הסמכות שנתן הקב"ה במעמד הר סיני – בתוקפה. כשפתחה האדמה את פיה ובלעה את קורח ואת עדתו ואש יצאה מלפני ה' וכילתה את מקטירי הקטורת כולם ידעו כי אכן כך הדבר – משה אמת ותורתו אמת
ואולם עדין היו כאלה שטענו: "אתם המיתם את עם ה'" – הן לא ראינו כי ה' התגלה לאשר את נבואת משה ולהפריך את טענות קורח, ומה שקורח מת אולי זה מכוחכם הגדול?.
והנה באה התשובה המוחצת: "ויהי בהקהל העדה על משה ועל אהרן ויפנו אל אהל מועד והנה כסהו הענן וירא כבוד ה' ויבוא משה ואהרן אל פני אהל מועד" (במדבר י"ז פס' ז-ח). עתה ניסתם הגולל סופית על כל נסיון כפירה בעתיד נבואת משה אושררה פעם נוספת.
זו גם הסיבה שבלועי קרח המתגלים לרבה בר בר חנה זועקים "משה אמת ותורתו אמת" ולא "ה' אמת ותורתו אמת" שכן על "תורת משה" היה הוכוח – על אותם חלקי תורה שמשה מסרם לעם בשם ה'.
פרשת קורח היא אפוא השלמה לפרשת מעמד הר סיני. אולי לכן אותיות קרח ואותיות חקר – חקירה זהות כי קורח חשב שבכח החקירה יוכל לערער את סמכותו של שמה, ואולם בא לערער ונמצא מחזק.
