נשמת האדם היא עצמה חלק מהשכינה

"מימוש עצמי בראי היהדות" • על אהבת ישראל ושאיפות רוחניות וגשמיות | הרב אריאל שחר על הפרשה

י"ט באב תשפ"ד, 23/08/24 09:26

א+

א-

צללית. אילוסטרציה | צילום: נתי שוחט, פלאש 90

שאלת המימוש העצמי מעסיקה את האנושות כולה, הן במודע והן בתת מודע. אנשים מאמצים אידאות, רעיונות, ואידאולוגית כמו גם אתגרים ברי סיכון ומעשי אומץ רבים אך ורק בגלל הרצון העמוק לתחושת המימוש העצמי.

מהיכן נובע הרצון שמניע אידאולוגית מחד ומעשי אומץ שטומנים בחובם סכנה מאידך?

היסוד הכי גדול ביהדות הוא כי כל יהודי הוא חלק אלוה ממעל, נשמת האדם היא עצמה חלק מהשכינה כלומר לכל אדם מישראל יש חלק ששייך להקב"ה.

לכן המעלה הכי גדולה שיש ליהודי שכאשר הוא נמצא בשעת צרה, הוא לא מתפלל על עצמו, אלא על חלק אלוה ממעל שיש בו ונמצא בצער, כלומר הוא מתפלל על צער השכינה שיש מהצרה האישית שלו.

כאשר רואים יהודי הרי שאנחנו מנסים לראות הקב"ה, אנחנו מנסים להביט מבעד למחיצות אל תהומות הנפש, אל חלק אלוה ממעל שיש בו.

אגב זהו העומק במצוות אהבת ישראל, היכולת לראות בכל יהודי את החלק של הקב"ה לא קשור למעשיו של האדם, אלא להביט עמוק אל נשמתו ולכבד את חלק האלוהי שבו, זו היא מצוות אהבת ישראל.

הרצון שלנו הוא רצון רוחני ואלוהי, הוא מוביל אתונו לממש את החלק התורתי והרוחני בעולם, לכן הרצון למימוש הוא רצון עמוק ועוצמתי, אך במקום זאת אנחנו מלבישם עליו רצונות גשמיים וכך רצון עמוק ורוחני נהפך לגשמי ולא אחת נוחל אכזבה.

זהו הציווי בפסוק המוזכר בתחילת פרשתנו: "כי ה' אלוקיך בקרבך אל גדול ונורא" הקב"ה נמצא בכל יהודי, זהו ציווי לכבד כל יהודי אבל גם לדעת להכיר את עצמנו ואת הגדלות שלנו.

הצד השני של הציווי הוא "לא יהיה בך אל זר" כאשר האדם מכניס רצונות שלילים ויצרים חיצוניים לתוך העולם הפנימי והנפשי, הרי שהחלק האלוהי נדחף ובורח החוצה, אין השכינה יכולה לשרות במקום יצר ותאווה.

ועוד משהו: כאשר יש רצון גדול שלא מתממש הרי שתחושת הכישלון גדולה יותר, האכזבה צורבת יותר כי האדם לא יודע ממה נובע הרצון, אנחנו חושבים כי הרצון הוא שלנו וחכן מאוכזבים מעצמנו.

אם נדע ונכיר שכל רצוננו הוא מרצון ה' והחלק האלוה שבנו מוביל אותנו לרצון שלנו, הרי שלא נתאכזב מהתוצאות הסופיות, אלא נבין שההשתדלות היא הרצון האלוהי.

להכיר את עצמנו זהו להכיר את החלק אלוה ממעל שיש בנו.

שבת שלום ומבורך