להיות כמו תינוק: פרשת תרומה \ הרב נהוראי משה אלביליה

אנחנו לפעמים חושבים שאנחנו חכמים…

כן, כאלה שלמדו ויודעים ואף אחד לא יכול בחיים ללמד אותם משהו חדש…

אך, מנגד יש את האלה שתמיד "צמאים", תן להם ספרים, ירחונים, עיתוני מידע, ארכיאולוגיה וכדו'..

הם יישבו ויקראו בשקיקה את הכל עד שיגמרו..

שהיינו ילדים קראו לזה "תולעת ספרים"….

מה יותר טוב?

זה שיודע, כי הוא למד 20 – 30 שנה במקרה הטוב, או זה שגם אם הוא למד הוא צמא לידע ואף פעם לא רואה את קו הסיום?

את התשובה נמצא בפרשת השבוע:

אומרת התורה הקדושה בפרשתנו (כה,יח): "ועשית שנים כרבים זהב מקשה תעשה אותם משני קצות הכפורת".

מבארת הגמ' בחגיגה (יג.): "מאי כרוב, אמר ר' אבהו כרביא, שכן בבבל קוראים לינוקא רביא".

ולכן כנראה מכאן נגזור לשון: "תינוקות של בית רבן".

ויש כאן שאלה מעניינת – מדוע בחר הקב"ה דווקא בארון שיהיה בתוך קודש הקודשים, דווקא בו, פני תינוק? לכאורה היית עושה את זה במקום אחר במשכן? וא"כ מדוע דווקא פני תינוק?

את התשובה הנפלאה והמאלפת מצאתי בתורתו של הסבא מקלם זצ"ל קצר, אך נפלא ביותר (בית קלם, שמות, עמוד שצז): 

"הנה נראה מזה, כי היה פני הכרובים כינוקא, להורות לעם ה', כקטן כגדול, עד משה רבינו ע"ה, להחזיק עצמם כרביא – ינוקא, להתלמד תמיד, בין בתורה, בין במידות, בין במוסר, ואז דווקא הן מרכבה קדושה".

והביאור הוא – כמו שילד קטן הוא ירצה ללמוד ולדעת עוד ועוד, כך אתה האדם הבוגר, זה ש"עבר עליו הרבה" בחיים, תמיד תחזיק את עצמך כתינוק, שרוצה לדעת וללמוד ובעל שאיפות גדולות, ואז אתה לא סותם הופך את עצמך לעוד מישהו, עוד "משה" שקיים על הגלובוס, או עוד "דוד" שעובד קשה כל השבוע, ובשבת מנוחתו, אלא אתה "מרכבה קדושה" לשכינה.

כמה צריך להכניס את הנקודה הזאת עמוק עמוק לתוך השגרה, ב"ה לאנשים שעובדים קשה לעמל יומם קיימים בכל מקום שיעורי תורה למכביר, וכך גם אברכים הי"ו שלומדים ותורתם אומנותם, לא לומר: "למדנו נושא מסוים ובוא נגמור עם זה", תמיד לשאוף לדעת עוד ועוד ש"ס ופוסקים וכדו'.

בואו ותשמעו סיפור נפלא עם מסר גדול על מרן הרב שטיינמן זצוק"ל (ומתוק האור פניני הגראי"ל עמוד קל):

"ר' נחום אליהו ברנשטיין שליט"א משגיח ישיבת "גאון יעקב" מספר: "כשהייתי נער בן ארבע עשרה, בעת לימודי בישיבת פונוביז' לצעירים בראשותו של מרן זצ"ל הופתעתי יום אחד לראות את פניו ההדורות של ראש הישיבה בפתח בית הורי. הוא פנה אלי וביקש שאמסור לאבי על נושא מסוים עליו הוא מעוניין להיות בקשר עימו.

למחרת במהלך סדר הלימוד בהיכל הישיבה, קרא לי, ושאל אם מסרתי את בקשתו לאבי. במקום לענות בתשובה לשאלתו, פרצתי בבכי. כאב רחום הכניס אותי לחדרו הפרטי, לשם לא הורשו תלמידי הישיבה להיכנס, והתעניין אצלי לפשר בכיי.

סיפרתי לו שלפני מספר שבועות נפטר זקני זצ"ל, שהיה רבה של קרית באבוב בבת ים, וקשה הייתה עלי פרדתו מן העולם. הוא היה מחזק אותי מאוד, מדי שבוע היה מרעיף עלי טללי אהבה ומילות חיזוק, שדירבנו אותי מאוד להמשיך בלימוד התורה בחשק ובשמחה. בעוד שבשיעור א' למדתי בהתמדה גדולה, עתה חרב עלי עולמי עד שניטל ממני החשק בלימוד התורה.

ראש הישיבה שמע כל מילה וכשסיימתי השיב לי נחרצות: "עליך להמשיך כמימים ימימה. קח את דברי החיזוק של הסבא, והמשך להתחזק בהתמדת התורה. אין כזה דבר שבגלל הצרה תפסק התמדתך בתורהף אין תירוצים על כך, כל התירוצים הם עצת היצר, קום והתחזק בלימוד התורה, וה' יהיה הלאה בעזרך".

הרהבתי עוז, ושאלתי אותו אם אוכל להיות בקשר עימו כל אימת שארצה, זאת למרות שלא היה מקובל אז להיות בקשר עימו בשיעור ב', רק בשיעור ג'. הוא נתן את הסכמתו לבקשתי, ואישר לי שאוכל לבוא אליו מתי שארצה וכו'.

מה לומדים מזה?

לפעמים היצר אומר לך: "יש לך כל מיני נפילות עזוב אותך, יש לי חשק לראות אותך בבוץ….".

מה עושים אלה החכמים מנערים אותו, והם תמיד בשאיפה להתקדם..

כמו הניעור שעשה מרן הרב זצוק"ל, לאותו בחור..

אבל מי שלא..

נשאר לשקוע בבוץ ולא אכפת לו מה קורה איתו..

וזה המסר הנפלא מפרשת השבוע, תמיד להיות כ"רביא", כמו תינוק שמצד אחד צריך להתחנך, אבל מצד אחד הוא תמיד בתהליכי למידה..

תחשבו על זה…

ושנזכה בעז"ה להתחזק בכל מאודנו ובכל נפשנו בנקודה זאת שהיא אחת הנקודות החשובות ביותר לחיים רוחניים בריאים ומאושרים…ים ומאושרים…

שבת שלום ומבורך לכל בית ישראל היקרים והאהובים!!

===

המאמר נכתב לרפואת והצלחת:

בני יקירי

יונתן בן ספיר רעיה הי"ו.

שיעשה עימו הקב"ה ניסים ונפלאות מעל הטבע אכי"ר.

בתושח"י.