פרשת שמיני: הבנה עמוקה בנפש \ הרב נהוראי משה אלביליה

הוא פגש אותו בסופר…

עושה את קניותיו השבועיות לשבת, אך רוחו ממנו והלאה..

"מה נשמע, יוסף מה שלומך?".

ב"ה… נאנח יהיה בסדר..

"קרה משהו"? שאל אייזיק את חברו הטוב.

"אספר לך אולי תבין" אמר יוסף חברו של אייזיק..

וכך החל יוסף לגלול בפני אייזיק חברו את מסכת תלאותיו בפרנסת ביתו בחודשים האחרונים, תוך כדי שהעוברים ושבים עושים את קניותיהם מסביבם עם עגלות מלאות.

כך עברה לה ביעף כמחצית השעה..

אייזיק סיים את השיחה בתובנה עמוקה: "אולי בחיים צריך יותר להבין אחד את השני… שהקב"ה אמן ישלח לו סיעתא דשמיא".

ואכן הבנה, האם בזמננו זה מושג קצת רחוק מהמציאות?

אולי זה שטף החיים שגורם לזה?

נראה לכם?

הבה ונראה זאת בפרשת השבוע שלנו:

פעם ראשונה אומר משה רבינו לבני אהרן אחר מיתת אחיהם בעודם אוננים [שעוד לא קברו את מתהם] (י,יב): "וידבר משה אל אהרן ואל אלעזר ואל איתמר בניו הנותרים".

ופרש"י: "נותרים מן המיתה. מלמד שאף עליהם נקנסה מיתה על עוון העגל וכו' ".

ובהמשך בהקרבת שעיר החטאת(י,טז) קוצף [כועס] משה רבינו על בני אהרן: "ואת שעיר החטאת דרש דרש משה והנה שורף ויקצף על אלעזר ועל איתמר בני אהרן הנותרים לאמר".

והשאלה כאן מתבקשת – מדוע פעם אחת משה רבינו קוצף עליהם בהקרבת שעיר החטאת ופעם אחת רק מדבר אליהם ברוגע בזמן שהם אוננים לכאורה סתירה בין הפסוקים?

אלא כותב לבאר זאת הגאון ר' נתן מאיר ווכטפויגל זצוק"ל (בית קלם ויקרא עמוד קו) בשם גאון אחד ושמו ר' דניאל הי"ד וקחו את היסוד שלו לחיים: 

"ראשית, עצם המושג רוגזה וקצף באדוננו משה, עלינו לדעת בפשטות כי המצב הרצוי והמנוחה הגדולה ביותר המוכרת לנו, עדיין רחוקה היא מאוד מכעסו של משה, אבל מכל מקום כלפי משה במדרגתו, יש כאן לשון המקרא "ויקצוף".

והוסיף הפסוק לאשמועינן [ללמד אותנו] דאף בזמן של "ויקצוף", הרוגזה הייתה מדוקדקת ומחושבת להפליא, מבלי כל תערובת, ואף במצב זה מונחות היו בו כל הרגשות והדקות בשלימותן. ההרגשה וההתחשבות עם "בני אהרן" אחיו, הייתה כמו עם שבורי לב "הנותרים". וא"כ בני אהרן הנותרים הוי הסבר לצורה והאופן של "ויקצוף".

ומסיים הרב בשורה נפלאה: "והיינו דכשמתעסקים עם שבורי לב, צריך להיות ניכר שזו הנהגה אחרת".

כשמישהו כואב לו משהו ובמקרה הקב"ה גילגל את זה לפתחך, אל תנסה לדחות את הדברים בקש, או להסתכל כל רגע בשעון ולחשוב בלב: "מתי הוא כבר יגמור", כי כשמישהו פותח בפניך את הלב הוא רוצה שיקשיבו לו עד הסוף, ויבינו אותו.

וכאן אתה רואה שמשה רבינו אמנם לא הקשיב בפועל לליבם, אבל ראה בעיניו הקדושות את מצוקתם, כי הם היו שבורי לב גדולים מאוד אחר מיתת אחיהם, ולא רק זה הם גם ניצלו ממיתה בגלל עוון העגל.

וזוהי הבנה עמוקה בנפש האדם, ומצווה גדולה "בבין אדם לחבירו"!!!

ובואו ראו שכך עשה מרן הרב עובדיה ע"ה עם בניו ובנותיו (סיפורים מבית אבא עמוד 132):

בפטירתה של הרבנית גדול היה עד מאוד שברם של בני המשפחה.

הבנים, ובעיקר הבנות, בכו ללא הפוגה. החלל היה אדיר, הצער קרע את הלב שוב ושוב כלהב התער.

הגיעו הדברים לידי כך, שפעם אחת חזה מרן בבנותיו הבוכות, וגערה נשמעה מפיו. "די!", אמר להן, :"האם אתן רחמניות יותר מריבונו של עולם?! הלא לכל דבר קבעו חז"ל שיעור ומידה שלושה ימים לבכי ושבעה למספד!"

תשובתן של הבנות קרעה את ליבו. "אבא", הסבירו בגרון חנוק, "כיצד לא נבכה, ובפטירתה של אמא איבדנו אב ואם גם יחד?!"

"מה פירוש?" תמה מרן הלא עודני חי!"

והבנות הסבירו. "אבא, הלא כל הקשר שלנו איתך, היה דרך אמא. אמא. תאמרי לאבא… אמא, תבקשי מאבא… אבא לומד, אז אי אפשר להפריע, וצריך לדבר עם אמא שתדבר עם אבא…".

"מה יהא עלינו עתה?" פרצו שוב הבנות בבכי, "מי יארוג את הקשר שנפרם? כיצד נוכל להיות בטוחות, שלא איבדנו גם אותך בפטירתה של אמא?"…

דמעות עמדו בעיניו של מרן. צערן של בנותיו נגע לליבו הרחום. גרונו נשנק מבכי, אולם הוא חיזק את עצמו ועודד את בנותיו במשפט המצמרר הבא: "אני אהיה לכן לאב ולאם גם יחד!"

ואכן מני אז קבע מרן שיעור עם בנותיו מידי שבוע. הן היו מתאספות אל שולחנו, ומרן היה מוסר להן שיעור בנביאים כתובים, בלשון צחה וברורה, ובליווי פירושים מתוקים ונדירים. וכו'.

להבין!!!

זה המתנה הכי גדולה שאפשר לבקש…

שבת שלום ומבורך לכל בית ישראל היקרים והאהובים!!!

המאמר מוקדש לעילוי נשמת המנורה הטהורה 

גברא רבה, מרא דארעא דישראל

מרן שר התורה

הרב שמריהו יוסף חיים בן פעשא מרים קנייבסקי זצוק"ל.