אנחנו לא מסתדרים בינינו, יש סיכוי לשלום בית?

כאשר בני זוג רוצים לפתור בעיות בנישואיהם ולשפר אותם, הם חייבים לדבר בכדי להצליח לעשות זאת. מצד אחד התקשורת היא הכלי היעיל ביותר לשיפור הנישואין; מצד שני – כגודל התועלת כן גודל הנזק, וכאשר לא יודעים להשתמש בכלי הזה בצורה נכונה, הוא עלול להרוס את השלום בית

יתירה מכך, כאשר יש בעיות בתקשורת עצמה, קשה מאוד לפתור אותן – שהרי איך אפשר לתקן תקשורת על ידי תקשורת גרועה?

כאשר בני זוג אינם מצליחים לתקשר בצורה נכונה הם נוטים להתרחק זה מזה בשל ההצטברות של הרגשות השליליים ובשל אבדן האמון שלהם ביכולתם לפתור את הבעיות בשלום בית. לעיתים הם נגררים לחילופי צעקות והאשמות, לעיתים הם מגבשים דעה שלילית על בן הזוג ולפעמים פשוט מרגישים שלא מבינים אותם.

לפעמים בני הזוג מגיעים למסקנות מרחיקות לכת על טיב הנישואין שלהם בגלל חוסר התקשורת הזה. הם מתחילים לתהות האם הם בכלל מתאימים זה לזו. ברבים מהמקרים הם אכן מתאימים, אלא שבגלל התקשורת הבעייתית הם לא מצליחים לבטא את עצמם או לראות את בן הזוג בצורה נכונה.

חוסר תיאום ציפיות

עוד בעיה שנגרמת מתקשורת לא טובה היא חוסר תיאום ציפיות. לפעמים אחד מבני הזוג עושה מאמצים רבים כדי לשפר את הקשר. הוא מוותר, משקיע, נותן מעצמו ומעלים עין מדברים שלא מוצאים חן בעיניו. בתוך ליבו הוא מצפה שהצד השני יראה את המאמצים ויכיר טובה, אלא שלא תמיד זה עובד. בני הזוג אינם יכולים לקרוא את מחשבותינו, ולפעמים הם פשוט לא שמים לב לדברים שבעינינו נראים חשובים מאוד.

אדם כזה, שמשקיע ומתאמץ אך אינו מסביר את עצמו ומספר מה הוא עושה ונותן, עלול לצבור רגשי תסכול ומרמור. הוא נותן ולא מקבל תמורה, אפילו לא הכרת טובה. אולי הוא אומר לעצמו שהוא נותן רק לשם הנתינה עצמה, או שבסופו של דבר הוא כן יקבל בחזרה את מה שנתן, אך ההסברים הללו לא משכנעים את הלב  כבר אמרו חז"ל ש"הנותן מתנה לחברו צריך להודיעו" (שבת דף י,ב). תאום ציפיות הוא דבר חשוב מאין כמוהו. מותר וצריך להגיד שאנחנו נותנים, וכדאי גם להסביר מה אנחנו מבקשים בחזרה.

מה גורם לאדם לנהוג בצורה כזו?

לפעמים הדבר נובע מרגשי נחיתות. האדם מרגיש שכל עוד הוא ממשיך לתת, הוא ימשיך להיות נאהב ורצוי. הוא חושש שאם יבקש תמורה, הוא יגלה שבן או בת הזוג לא מוכנים לספק אותה. הוא מפחד לפגוש את ה"אמת" – לא אוהבים אותו, הוא לא שווה, הוא לא רצוי.

לא רק שזו טעות, אלא שההיפך הוא הנכון. אם אותו אדם יאזור אומץ ויספר לצד השני מה הוא רוצה לקבל, הוא בדרך כלל יגלה שבן או בת הזוג שמחים ורוצים לעשות זאת. הדבר אפילו יגרום ליותר הבנה וחיבה שיופנו כלפיו, כמו שמלמד אותנו הרב דסלר ב"מכתב מאליהו" – הנותן אוהב ומעריך את המקבל.

אנחנו צריכים לתת לבן הזוג, וגם לקבל בחזרה – כדי שלא רק אנחנו נחבב אותו אלא גם הוא אותנו… במערכת יחסים ארוכת טווח חשוב מאוד לשמור על איזון והדדיות.

לפעמים האדם לא מביע את הצרכים שלו משום שהוא נתון במערכת חשיבה לא בריאה, שקובעת ש"אם הוא/היא אוהבים אותי – הם יבינו לבד מה אני רוצה".

אי אפשר לצפות מבני הזוג שלנו לקרוא מחשבות. הם יכולים לאהוב ולכבד אותנו מאוד, ועדיין לא לדעת מה אנחנו רוצים. סוג חשיבה כזה מוביל לחוסר הבנה, ומשם לכעס הדדי ולתסכול.

 

לא עולם הסבל אלא עולם המעשה

לעיתים חוסר יכולת או מוכנות כזה להביע את הצרכים והרצונות שלנו, שם את האדם במקום בעייתי מאוד. מכיוון שצרכיו אינם מקבלים מענה, הוא עלול לפתח תפיסה של "השלמה עם הסבל". רע לי, ואין מה לעשות. במקום להבין שיש לו בעיה תקשורתית ותו לא, האדם מתחיל לחשוב שהעולם הזה הוא מקום שבו אנשים סובלים לקראת העולם הבא, או שנישואין זה פשוט משהו שצריך לשרוד.

אומר שלמה המלך: "כל דרך איש ישר בעיניו" (משלי כא, ב). במקום לעשות שינוי תפיסתי ולהבין שהגישה שלו מוטעית, האדם חושב שכל העולם רע ועקום. הוא חושב שנגזר עליו לסבול .

כמובן שיש דבר כזה, גזירות שמיים; הגמרא מספרת לדוגמא על רבי אלעזר בן פדת שבגלגול זה נגזר עליו להיות עני. יש דברים שנקבעים עבור האדם ואינם ניתנים כמעט לשינוי. אך רבותינו לימדו אותנו שדברים רבים האדם מביא על עצמו, ובידו לשנות אותם. אין זה מקומנו לערוך חשבונות שמיים ולקבוע מה נגזר ועל מי, ודאי שלא על חשבון הזולת. תפקידו של האדם הוא לקחת אחריות ולעשות השתדלות כמיטב יכולתו.

אדם צריך לעשות חשבון נפש, ולשאול את עצמו בכנות ובואמץ: האם הבעיות בנישואין שלי הן באמת בגדר גזירה, משהו שאין לי שום יכולת לשנות אותו, או שאולי כן יש לי אחריות על דברים מסוימים ויש ביכולתי לשפר את המצב? צריך לשמור על פתיחות מחשבתית ולהיות ישרים עם עצמנו, לוודא שאנחנו אכן עושים את הדברים בצורה נכונה.

בפרקי אבות לימדו אותנו רבותינו את האיזון בין מה שהוא בגדר אחריותנו לבין מה שבידי שמיים: "לא עליך המלאכה לגמור, ואין אתה בן חורין להיבטל ממנה". אתה צריך לעשות את מה שאתה רואה לנכון כמיטב יכולתך, והתוצאות הן בידי שמיים.

אי אפשר להבטיח שהתוצאות תמיד יהיו מושלמות, אך לפי טבע העולם, כאשר אדם משתדל לעשות שינוי לטובה – לעיתים קרובות הוא מצליח, ודאי שיותר מזה שיושב בחיבוק ידיים. זוהי דרכו של עולמנו, עולם המעשה.

ניקח לדוגמא את מה שכבר הזכרנו בתחילה – לפעמים תקשורת לא טובה גורמת לבני הזוג לחשוב שהם כלל אינם מתאימים זה לזו, כאשר הדבר אינו נכון. במקרה כזה קל לאדם לתלות את הדבר בגזירת שמיים. אנחנו לא מתאימים ואין מה לעשות ויותר מכך מנסה האדם לפתור את בעייתו פעם אחר פעם באותה צורה ולא מצליח ואומר שהוא ניסה הרבה פעמים ולא הצליח אך אם הוא לא יודע איך לנסות אין זה נחשב כנסיון לפתור בעיה!

אך למעשה הדבר כלל לא נגזר עליו משמיים, הוא גזר זאת על עצמו כשלא השתמש בכלים שיעזרו לו לשפר את התקשורת. יכול להיות שאם היה מתגבר על הפחדים שלו ולוקח אחריות – הוא היה מגלה שהוא בהחלט יכול לחולל שינוי.

 

אבחנות ושיפוטיות

עוד נושא שכרוך בסוגיית התקשורת הוא הנטייה שלנו לאבחן. אנחנו ממהרים לחלק תכונות לאנשים – הוא נצלן, היא פזיזה, הוא חסר רגישות, היא ילדותית. רוב האבחונים הללו הם מוטעים. אנחנו רק בני אדם, ורחוקים מלהיות אובייקטיביים. אין לנו יכולת לאבחן בצורה מדויקת את בני הזוג שלנו. האבחנה שלנו מונעת על ידי הרצון שלנו לחשוב על עצמנו דברים מסויימים. הבקשה שלי לא מוגזמת – הוא פשוט עצלן, ולכן הוא לא עשה זאת… היא כעסנית, כל דבר מקפיץ אותה, זה לא  שאני  הייתי לא בסדר…

אנחנו נוגעים בדבר וכל כך נוגעים בדבר שאפילו לא מודים שנוגעים בדבר, ולכן אין לנו אפשרות לשפוט את הדברים בצורה מדויקת. אדם שניחן ביושר עצמי יודע שהאבחנות שאנו עורכים לבני הזוג שלנו רחוקות מלהיות הוגנות. קשה לקבל ולהפנים זאת, משום שזה דורש מאיתנו להודות בכמה דברים: שאנחנו לא יודעים הכול ובהחלט עשויים לטעות, ושיכול להיות שהבעיה היא לא בבן הזוג אלא בנו.

הרבה אנשים קוראים זאת ומהנהנים בראשם. קל להבין את הדבר ולהסכים איתו באופן תאורטי. אך כשהדברים מגיעים לידי מעשה – אז יותר קשה לנו להודות שיכול להיות שהאבחנה שלנו שגויה. אנחנו מרגישים שאנחנו מכירים מצוין את בני הזוג שלנו, ופה, במקרה הזה, הם באמת כאלו וכאלו… הרי לכולם יש חסרונות כך אומר האדם על בן הזוג שלו

אמנם אנו  מכירים את הצד השני   אבל אין זה אומר שאנחנו מסוגלים לאבחן אותו כהלכה ובצורה אובייקטיבית. ויותר מזה – מנין לנו שאנו מבינים את בני הזוג שלנו עד כדי כך? אולי יש דברים שאנחנו לא יודעים?

לפעמים האבחנה שלנו מבוססת על התנהגויות או אמירות מסוימות של בן הזוג, שנובעות מכך שהוא לא מצליח לבטא את עצמו כמו שצריך בגלל תקשורת לקויה. כל אחד יכול לגלות שקשה לו להביע את עצמו היטב בחיי הנישואין, אפילו אנשי ציבור ומחנכים שלכאורה יודעים היטב איך להתנהל בחברת בני אדם. הדינמיקה בנישואין היא ייחודית, והאתגרים בה שונים.

ולפעמים האדם אומר על הזולת שהוא שלילי בה בשעה שהוא לא יודע להתמודד עם ה"שליליות " של הצד השני

מרן הרב שטיינמן היה אומר לא פעם שאין ילד חוצפן אלא יש הורה מחנך שלא יודע לשים גבולות אחרי שלא יודעים איך לשים גבולות בצורה ראויה ונכונה אז מגיעה החוצפה אך הוא לא :"כזה" אלא ההורים לא סמכותיים ולכן במקום לאמר : "אני לא סמוכתי הם אומרים הילד חוצפן…

האשה יכולה לאמר אני מכירה את בעלי 40 שנה והוא אדם כעסן…ואולי הוא כועס במינון מסוים ומדי פעם אך אולי גם היא המאבחנת סובלת מריגשות יתר ועוד אולי אם היא הייתה יודעת איך להגיב ולשים גבול אז בעלה היה מבין שכעס זו לא גישה שיכולה לעבוד בבית אך היא לא מודעת לצד שלה לאחריות שלה ולכן היא אף מגיעה למסקנה שגויה!

אולי בעלה לא כעסן אלא היא חלשה ולא מביע את עצמה או מייצרת גבולות בצורה בריאה ונכונה

 

זה דורש אומץ וענווה לראות את המציאות בזווית ראיה שונה

הגר"ח שמואלביץ מסביר מדוע הגמרא (עירובין יג) אומרת : "מפני מה זכו ב"ה לקבוע הלכה כמותן מפני שנוחין ועלובין הם ושונים דבריהם ודברי ב"ש ולא עוד שמקדימים דברי בית שמאי לדבריהם"

למה הענווה הזו מזכה שהלכה תהיה כמותם?

אלא שכדי לפסוק הלכה צריך לדעת להתנתק מהדעה הראשונה ולקבל דעות נוספות הנטיה הטבעית של האדם היא להאמין לדעתו ו… חן דעה על בעליה  … האדם באופן טבעי מרגיש  שהדעה שלו היא הנכונה והדעה של הזולת מפספספת את הפרטים ולא רואה את כל התמונה כולה!

ולכן הלכה כמ בית הלל כי הם יוצאים מהנטיה אחר דעתם בצורה המקסימלית וקודם מביעים את דעתם של ב"ש שהשומעים יזדהו עם בית שמאי ואחר כך הם יאמרו את דעתם אחר שהשמועים כבר הזדהו עם דעת בית שמאי כך שבשביל לשכנע את השומעים שהלכה כמותם יהיה יותר קשה!

הנקיות הזו היא עודת לאמת וליציאה של האדם מעולם המושגים הידוע והמוכר לו ומזכה אותו שהלכה תהיה כמותו

 

אתגרי תקשורת בשלום בים  

במצב כזה של תקשורת לא טובה נוצרות  לפחות שתי בעיות בולטות; בעיה אחת היא חילוקי הדעות הבסיסיים בין בני הזוג, למשל בנושא כספי או חינוכי, ועל גביה צומחת בעיה נוספת – תקשורת לא טובה, המלווה במטענים של כעס ושליליות. בהמשך נביא דוגמאות ונמנה כמה כשלים תקשורתיים שמביאים זוגות למצב הזה.

נפתח בדוגמא. בני הזוג, מנסים לקבוע את ההתנהלות הכספית של הבית. הם מדברים על כך שוב ושוב בצורה לא נכונה, ומשלל הניסיונות הבלתי יעילים – ואפילו המזיקים – מתפתח מעגל קסמים לא רצוי, כך שבכל פעם שהנושא עולה הוא עובר מיד למריבה. הדבר גורם לבני הזוג לכעוס ולהתווכח לפעמים גם על דברים פשוטים שלא קשורים דווקא לחילוקי הדעות ביניהם מעגלי המריבה מתרחבים למקומות נוספים.

איך זה קורה? בתחילה, כאשר הנושא הכספי עולה, הבעל מצדד למשל בדעה שצריך לחסוך ולהתחשבן היטב, והאישה רוצה לחיות בצורה קצת פחות "חונקת" ומלחיצה. יתכן שבפעמים הראשונות השיח ביניהם היה נעים ורגוע, אבל ככל שהזמן עובר הנושא נעשה יותר ויותר טעון, משום שהם נתקלים בקונפליקט בחיי היום יום כלומר הצורך שלו והצורך שלה פעם אחר פעם לא זוכים למענה או לתקווה שיהיה מענה בעתיד ולו חלקי.

נתאר את התהליך מנקודת המבט של האישה. היא רוצה להרגיש יותר חופשיה בהוצאות, ותחושת "המחנק" כל הזמן צפה ועולה בה. בתחילה היא מסבירה לעצמה שלכל אחד יש את דעתו וזה לגיטימי, שבנישואין צריך לדעת להתחשב ולפעמים לוותר, ועוד כהנה וכהנה אמירות שהיא אומרת לעצמה כדי להכניע את הרגש השלילי. במישור המחשבתי היא לכאורה מסתדרת עם הבעיה, אבל למעשה במשך הזמן היא צוברת עוד ועוד תסכולים וכעסים קטנים שנובעים מהחיכוך התמידי ביניהם בשגרת החיים סביב נושא הכסף, ונוצרת בתוכה הרגשה שהחיים המשותפים קשים לה.

הקושי הזה משפיע על החשיבה שלה, והיא מתחילה לומר לעצמה שבעלה לא הוגן, לא מתחשב, לא אכפתי וכדומה. להדבקת התוויות הללו יש אפקט מרגיע. כך היא יכולה להתנחם בעובדה שהיא בסדר ובעלה הוא הבעייתי! היא אומרת לעצמה שככה זה בחיים, לא כולם מקבלים את מה שהם רוצים. היא מרגישה בוגרת ורציונלית; היא זו שמתנהגת בצורה אחראית ומבינה שהיא אינה ילדה קטנה ושאי אפשר לקבל הכול. האמירות הללו אולי נכונות, אבל בעצם אינן שייכות למקרה הזה וגם לא תעזורנה לשיפור המצב וההוכחה לכך שהיא ממשיכה לאמר לעצמה אמירות אך בינתיים הרגש השלילי צובר תאוצה .

 

הרי היא לא רק חושבת   שהוא רוצה לחסוך בהוצאות. התחושה שלה שהוא מרגיז ולא מתחשב נובעת משיחות הקשות והויכוחים שלהם. השיח ביניהם, גם אם התחיל בצורה אינטליגנטית ובוגרת ועניינית, הופך מהר מאוד לקרב אישי ולא ענייני, לעיתים אף מעליב.

או אז, בגלל התקשורת הלא נכונה, נוצרת מערכת שלמה של פרשנויות שגויות שמובילה למסקנות לא נכונות על החיים המשותפים, ולפעמים לכך שבני הזוג חושבים בינם לבין עצמם שהם כלל לא מתאימים :התקשורת"  ביניהם לא רק שאינה מרפאת אותם – היא גם פוגעת ומחבלת בקשר שביניהם.

חשוב להבין כיצד בעיית התקשורת מפתחת אצל בני הזוג רגשות שליליים בשני מישורים:

ראשית – קיימת הבעיה האובייקטיבית; בני הזוג לא מצליחים להגיע להסכמה בנושא כלשהו (לפעמים בגלל תקשורת לא יעילה), ואינם יודעים מה לעשות.

שנית – הויכוחים שהם מנהלים באותו נושא גורמים להם לכעוס ולהעליב זה את זה. הם מתרגזים על כך שהשני מסרב להבין אותם, ומרגישים בודדים. הרגשות השליליים מצטברים.

מה הם, אם כן, הקשיים הייחודיים לתקשורת בנישואין, שאינם קיימים בתקשורת רגילה בין אנשים?

ההבדל הראשון נעוץ ברמת התחושות, ובעיקר הציפיות, שיש לנו זה כלפי זה. שיח שננהל עם בן הזוג שלנו יהיה הרבה פחות ענייני וממוקד משיח שננהל עם כל אחד אחר. לדוגמא, כאשר בעל מבקש מאשתו שלא תיקח את הרכב משום שהוא צריך אותו, לעיתים יתלוו לבקשה טונים ותחושות שלא קשורים כלל לגוף העניין. אם בחודש האחרון הוא היה מאוכזב ממנה, או שהיה ביניהם מתח בנושא מסוים, הבקשה תעשה בצורה הרבה יותר תוקפנית ומאשימה, כאילו הוא מתכונן מראש לויכוח, עוד לפני שאשתו ענתה בכלל. הוא, מן הסתם, כלל לא הבחין שדיבר בצורה תוקפנית, ועל כן הוא לא קולט שיש בעיה.

לבני זוג יש ציפיות רבות אחד מהשני, בכל נושא. ציפיות בנוגע לחינוך הילדים, ניהול הבית, ההתנהלות הכלכלית, חלוקת התפקידים ביניהם ועוד. הציפיות הללו הן גדולות ומשמעותיות ונוגעות בנושאים מהותיים. הציפיות הן אלו שמחברות בין בני הזוג. בלי ציפיות אין קשר בין אנשים. יחד עם זאת, הן לא רק סיבת הקשר אלא גם סיבת התסכולים והאכזבות. מערכת יחסים שאין בה ציפיות היא לא מערכת יחסים, ועל כך אנו משלמים לעיתים מחיר,   יחד עם זאת עדיין יהיה נכון לצפות ולא להרפות מלצפות כמובן מידי פעם יש להרפות ולאמר שאני רוצה שבעלי כל בוקר יתפלל מוקדם מאד בבוקר ולא מצליחים לפעמים כדי להרפות מהנושא הזה ונדבר עליו עוד כמה חודשים עוד פעם אך עקרונית ודאי שציפיות הן המקשר בין בני האדם . אך חוסר תיאום ציפיות גורם להרבה רגשות קשים, והרגשות הללו עלולים להשתלט ולנהל את התקשורת בין בני הזוג, הרבה פעמים בכלל בלי ידיעתם.

ולכן מי שיאמר בישיבה היו לי הרבה חברים או בסמינר  היו לי הרבה חברות או אני מאד מצליח חברתית עם כולם חוץ מאשר עם אשתי מילים כאלה הן מעידות שאין הבנה כמה התקשורת בין בני אדם מחוץ לנישואין היא פשוטה הרבה יותר מאשר תקשורת בנישואין וכאמור

בין בני הזוג יש הרבה ציפיות אחד מהשני ולכן אם הבעל מבקש מאשתו שתעזור לו בנושא הילדים באמירה שלו הוא גם משחיל שהוא כעוס בגלל שלא הייתה ארוחת בוקר והיא הזמינה את ההורים שלה שבת ועוד

כלומר בשיח על נושא אחד הם יכולים להכניס עוד נושאים רבים והמתח הוא רב מה שלא קורה בשיחה בין בני אדם רגילים שהקשר בינהים מוגבל להרבה פחות נושאים חשובים וטעונים

הבעיה השניה היא חוסר תיאום כוונות. במקרים רבים בני הזוג מרגישים שיש להם מניעים חיוביים וטובים, ושהם בסך הכול רוצים לעזור ולשפר את הקשר, את המצב בבית ואת ההתנהלות. כשהם נתקלים בחוסר שיתוף פעולה, הם תופסים זאת ככפיות טובה, זלזול או ריחוק.

נעצור ונחשוב על כך לרגע – מאיפה בעצם מגיעה לאדם התחושה שהוא מנסה לשפר את הקשר ונתקל בסירוב? הרי לכאורה ברור שגם הצד השני רוצה קשר טוב ובריא, למה שיתנגד לניסיון לשפר אותו?

האישה, למשל, עשויה לטעון שלא יכול להיות שבעלה רוצה לשפר את הקשר ביניהם. להיפך, בכל פעם שיש בעיה והיא מנסה לדבר איתו על כך, הוא מתחמק מאחריות ולא מוכן לנהל שיחה. הוא בכלל לא מוכן לדון בנושא, איך אפשר לומר שהוא מנסה לשפר את המצב? אך אם ניגש אל הבעל וננסה לברר את העניין, נראה שפני הדברים שונים. כלומר, העובדות נכונות, אך המניעים שמסתתרים מאחוריהן אחרים ממה שנדמה לנו ממבט ראשון.

אם נשאל את הבעל: למה אתה לא מגיב? למה אתה לא מפתח שיח ופותר את הבעיה? אזי הוא יסביר לנו: אני מרגיש שכבר אין מקום להביע דעה בשיחה מבלי לקבל בתגובה כעס וביקורת, ושאנחנו נגררים מיד לריבים וצעקות. בוודאי שמלכתחילה עדיף לשוחח, אבל אנחנו לא מצליחים לפתור בעיות, כך שעדיף לשתוק מאשר לדבר ולריב ומה שאני שותק זה למען השלום בית. הוא מאמין בכך וסבור שהוא עושה את הדבר הנכון למען נישואיהם. אולי הוא לא פועל בצורה היעילה ביותר, אבל מה שבעיניה של אשתו מתפרש כהתחמקות מנטילת אחריות – נראה לו דווקא כדבר האחראי וההגיוני ביותר שהוא יכול לעשות. כלומר, התכונה שמפריעה לה, חוסר אחריות, היא לא זו שמחבלת בנישואיהם – שהרי מעשיו לא נובעים מקלות דעת. מה שעומד ביניהם הוא חוסר התקשורת והפירושים הלא נכונים שהם מעניקים זה למעשיו של זה.

הבעיה השלישית היא חוסר אובייקטיביות וטעינות רגשית. כאשר אנו מנהלים ויכוחים בכל מקום אחר – בעבודה, עם חברים, עם פקיד הבנק וכו' – אנחנו הרבה יותר ממוקדים ועניניים, ויותר מנסים לחתור להסכמה. עם בן הזוג, לעומת זאת, הויכוח הוא הרבה יותר רגשי וטעון. פעמים רבות הוא נוגע בנושאים שאנו מאוד אמוציונלים ורגשיים  לגביהם, כמו הניהול הכלכלי של הבית, מקום מגורים, חינוך הילדים ועוד. בהרבה מקרים ברקע מרחפים עוד הרבה דברים שאינם קשורים לויכוח עצמו.

כאשר אדם חווה קשיים בעבודה או בקהילה, למשל, מקננת בתוכו תחושה מרגיעה שהוא לאו דווקא מודע אליה. במקרה הכי גרוע – הוא פשוט יעזוב את העבודה / את העיר / את המסגרת החברתית. הוא יכול להתנתק מזה. לא משנה שלמעשה יכול להיות שאין לו אפשרות לעזוב, או שזה יהיה יותר קשה עבורו מלהישאר. התחושה הסמויה הזו מרגיעה אותו.

במערכת הנישואין,   התחושה הזו לא נמצאת. אי אפשר  לקום וללכת יום אחד. רבים נלחצים מכך, גם אם הם בכלל לא רוצים לעזוב. הם זקוקים לתחושה המרגיעה שהכול הפיך, ששום דבר לא סופי. כשיש קשיים עם בן הזוג, הם נבהלים: זהו, איתו אני "תקוע" לכל החיים… הקושי הספציפי פחות מטריד אותם מאשר תחושת "המחנק". על כן ויכוחים עם בני הזוג פעמים רבות מלווים בטונים לא נעימים, בכעס ובביקורתיות שאינם קיימים אצל האדם באופן רגיל עקב רגישות יתר בגלל הסיבות דלעיל

 

איך נתקן את התקשורת?

אחרי שפירטנו על הכשלים בתקשורת ועל מקורם, נעבור לדרכים לשיפור התקשורת.

אחד השינויים הראשונים שאנו צריכים לעשות עם עצמנו הוא להפסיק להאמין שרק אנחנו צודקים, ובכלל – להפסיק לחפש צדק בנישואין. המושג "צדק" הוא אחת מאבני הנגף שמכשילות את התקשורת הזוגית. בנישואין אין "מה צודק", יש מה יעיל ומה עובד, מה עושה טוב לבני הזוג.

צדק הוא בעצם המכנה המשותף הנמוך ביותר בין בני אדם. אנשים שעושים עסקים, למשל, חותמים על חוזה, שנערך לפי דיני הצדק והיושר. החוזה משקף את הצדק שהם קבעו,  אולי אנשים העסקים מצפים להגיע יותר מאשר מה שכתוב בחוזה הם לא עושים חוזה בשביל לחיות רק לפי החוזה אלא החוזה זה הרף התחתון כשמוצאים את החוזה מהמגירה ומתחילים לבדוק מי עושה ומה עושה וכמה עושה זה בשורות רעות…

בנישואין אם מחפשים את הצדק אנחנו ברף התחתון ביותר שזה אומר שאנו לא במקום של להבין את הרגש החיובי או השלילי של השני אלא רק את הצדק שלנו בעיניים שלנו זה הרף התחתון בעסקים אך  לא כך בונים מערכת נישואין; בנישואין אנחנו רוצים הרבה יותר. מאשר את החותמת "צודק" אלא רוצים לחיות יחד חיים מאושרים ושמחים.

יותר מכך, בתוך מערכת זוגית למילה "צודק" אין הרבה משמעות. איך אפשר להכריע מי צודק? הרי לכל אחד יש את החשיבה שלו ואת האמת שלו, לפי מה ניתן לקבוע איזו דרך חשיבה נכונה יותר?

לדוגמא – האישה אוהבת מאוד לבלות עם בני משפחת המוצא שלה ולפגוש אותם בכל הזדמנות. בעלה פחות מתחבר לזה. הוא לא מרגיש בנוח בחברת המשפחה שלה, יש לו תחושה של 'הוא מחוץ לעניין'.  פעמים הוא אף מרגיש מעט זלזול מצידם.

אז מי צודק? הגיוני שהיא רוצה לבלות הרבה עם המשפחה שלה, והגיוני שהוא לא ירצה אם הוא אינו מתחבר לסגנון. שניהם צודקים, אלא שהם לא צריכים לחתור כאן לצדק. המטרה שלהם אמורה להיות הסכמה שתיטיב עם שניהם אם הם יחפשו לשכנע ולהאשים את האחר או להצדיק את עצמם הם לא יצאו מהמקום הזה בזמן הקרוב.

הבעיה מתחילה כשהם מתווכחים על הנושא, ובמקום לנסות להגיע למסקנה עניינית ומעשית, כל אחד מהם מסביר לשני למה הוא טועה. באיזשהו שלב הבעל מפסיק את הויכוח בכעס ואומר שהוא לא רוצה לדבר על זה. עכשיו האישה מתרגזת עוד יותר: למה הוא לא יודע לדבר? כמו אבא שלו… כזה סגור. אמא שלי אמרה לי את זה מראש, הייתי צריכה להקשיב לה… עכשיו יש לי ארבעה ילדים עם בעל שלא מוכן לדבר על שום דבר… והיא בטוחה שהיא אומללה וחסרת אונים

אמנם קשה לה אך היא לא בהכרח חסרת אונים כמו שהיא מתארת אם היא והוא יתחילו להפסיק לחשוב במושגים של צודק אלא איך נותנים מענה לשני הצדדים… מתחילים להשקיע את אותה אנרגיה ומרץ לפתרון משותף ולא לפתרון של צד אחד…

כדי להוכיח לעצמה שהיא צודקת, היא אולי גם מסבירה לעצמה שאביו של בעלה ביקורתי ומלחיץ, ולכן בעלה כל כל רגיש ומסתגר ובורח מעימותים. הבעיה היא בכלל לא בה ובמשפחה שלה, אלא בתסביכים הרגשיים של בעלה כך היא אומרת להרגיש טוב עם עצמם כי איך היא מרגישה טוב עם עצמה? על ידי שהיא מגיעה למטרה הגדולה – להיות צודקת!. זוהי הבעיה בגישת חיפוש הצדק. היא מסיטה את הקונפליקט מהבעיה המקורית לויכוח של מי הצודק ומי ינצח ולא איך חיים יחד!.

זהו הרגע של האישה לעשות שינוי בגישה   ולומר לעצמה: האמת יחסית. בעלי מאמין שהוא מבין מה צריך לעשות בדיוק כמו שאני מאמינה בכך שאני יודעת מהי הדרך הנכונה. זכותי לא להסכים איתו – אבל אין זה אומר שאני חושבת שהוא טועה בעינים שלו אני מבינה אך לא מסכימה. הבנה היא לא בהכרח הסכמה. מכאן הדרך לפיתרון היא עניינית בלבד אפשר להתייסח לרגשות שלו ושלה אך לא לנסות לנצח בקרה אלא איך יוצאים מרוצים שני הצדדים אנו שותפים שאמורים להרגיש טוב שנינו ולא אויבים שאמורים להכריע ולנצח אחד את השני.

 

איך ננהל ויכוחים יעילים

הגישה הנכונה בויכוח היא לא או-או, אלא גם וגם. אין מישהו אחד שצודק, אין מנצח. לשני הצדדים מגיע מקום. הגישה הזו נותנת לנו חמישה כלים להתווכח בצורה נכונה:

– להבין את הצד השני

– להבין את עצמנו

– להתמקד בצורך אחד

– לחתור לפיתרון משותף

– לעבוד בהדרגה

נסביר את חמשת הכלים, ולאחר מכן נתרגם אותם למעשה באמצעות הדוגמא שהזכרנו קודם.

הכלי הראשון – להבין את הצד השני

פתגם יפה אומר: "אם אתה רוצה להיות מובן – קודם כל תהיה מבין"! חשוב מאוד לשדר לבן הזוג שאנחנו מבינים אותו, כדי שגישת ה"מי ינצח" תהיה מחוץ לשיח. אם הצד השני ירגיש מצידנו קשב והבנה, הוא לא יידחק לעמדת התגוננות, וגם הוא יהיה יותר רגוע ומקבל. כאשר אדם מרגיש שמקשיבים לו בתושמת לב ובפתיחות, הוא לא צריך לצעוק את דעתו ולהתעקש עליה, ופנוי להקשיב גם הוא.

הכלי השני – להבין את עצמנו

חלק מהאנשים חוששים להביע את דעתם בביטחון, או שאינם מעוניינים להביע אותה היטב, כי יש להם איזו תפיסה שההצד השני שלהם צריך להבין אותה לבד, "אם הוא/היא אוהבים אותי – הם ידעו בעצמם מה אני רוצה". אך זו טעות מחובתנו   לומר את דעתנו (בצורה מכובדת ומכבדת כמובן), ואל לנו לצפות שיקראו את מחשבותינו.

כאשר אנו מסבירים מה אנחנו חושבים יש לעשות זאת בצורה נקודתית, עניינית ולא מאשימה. מומלץ לעשות את זה קצר ולא להיגרר לנאומים ארוכים. נסו לצמצם את דבריכם לשלושים שניות בלבד כלומר להתמקד במסר אחד קצר וענייני ולא לדבר הרבה סביבו על העבר שלו העתיד שלו אלא נקודית מהו הצורך.

הכלי השלישי – להביע צורך אחד בלבד

לא להיכנס למריבות גדולות וכלליות. הן נוטות להיגמר בלא תוצאות ובכעסים נוספים. התמקדו בנושא אחד ספציפי, למשל – אם אתם דנים בחינוך ילדים, דברו על מקרה מסוים או על ילד אחד.

הכלי הרביעי – לחתור לפיתרון משותף

להיפטר מחשיבת האו-או ולהכניס את גישת הגם וגם. פיתרון שמתאים רק לצד אחד הוא לא פיתרון. שני הצדדים צריכים להיות שלמים עם ההחלטה.

הכלי החמישי – לעבוד בהדרגה

קשה מאוד למצוא פיתרון מושלם לכל הבעיה. אפשר להסתפק בפיתרון מקומי שמתחיל תהליך של שינוי ומגמה של צמיחה. נסו לפתור את הבעיה המקומית ומשם להתקדם לאט אבל בטוח.

כעת נסביר איך הקונפליקט המתואר לעיל צריך להתנהל לפי הגישה החדשה.

האישה אומרת לבעלה: אני מבינה שקשה לך עם הקשר האינטנסיבי שיש לי עם המשפחה שלי, ואני יודעת שאתה מרגיש שלא מתייחסים אליך כמו שהיית רוצה. יחד עם זאת, הקשר הזה עושה לי טוב, והוא חשוב לי. בוא ננסה לחשוב על דרך שבה אני עדיין אוכל לתחזק איתם קשר טוב מבלי שזה יפגע בך או אפילו רק ייפגע בך פחות. אולי נקבע זמנים מסוימים שרק בהם נגיע לשם, ואתה מצידך תנסה לחשוב איך נוכל לשפר את ההרגשה שלך כשאנחנו שם. נתחיל בפעם אחת או פעמיים, ונראה איך זה מתפתח.

אחרי שהסברנו איך לנהל דיון שיש בו אי הסכמה אך רצון להגיע להסכמה בצורה מיטבית, נעבור שוב על הדברים שאסור להם להיכנס לדיון:

– תחושת ה'כל-יודע'. אל תאמרו לעצמכם שאתם יודעים למה הצד השני שלכם הגיב איך שהגיב, כמו אותה אישה שהסבירה לעצמה שבעלה לא יודע לנהל שיח על רגשות, וזאת משום שהוא ספג ביקורת בילדותו וכו', גישה של "אני מבין ואני יודע, ואת/ה צריך להקשיב לי".

 

– השאיפה לנצח ולהשתלט על הדיון.

אין דבר כזה לנצח בויכוח זוגי, וגם אין עניין. בטווח הארוך כולם מפסידים. חתרו לסגור את הויכוח בצורה הכי עניינית וקצרה שאפשר, בלי להיכנס למעגלי טיעונים אינסופיים ולמקומות אישיים.

– חיפוש אשמים. הניסיון למצוא את הגורם לכל הבעיות ובעיקר להשליך אותו על השני הוא מכנה משותף אצל הרבה זוגות עם בעיות בשלום הבית, שכבר שנים מחפשים ומנסים להחליט מי אשם בבעיות שלהם. הם מרבים להשתמש ב"אם"; אם הוא היה יותר מפרגן, אם הוא היה יותר מתחשב, אם הייתה יותר מבינה אותו, אם היא הייתה פחות מבזבזת… ההתעסקות הזו בלמה קרה מה שקרה היא חסרת תוחלת חוץ מזה שהיא נותנת אשלייה שמרגיעה את המצפון אני "בסדר" והצד השני לא…. התמקדו במציאות ובהווה ונסו לשפר את העתיד.

– גישת האמת. נעזוב את הניסיון העקר להוכיח שהאמת אצלנו ושהדרך שלנו נכונה. נפנים שהאמת יחסית ושאין לנו שום יכולת לקבוע שזווית הראייה שלנו עדיפה על זו של בן הזוג. בתחילה קשה לחשוב כך בכנות. מטבע הדברים, קשה לנו לחשוב שאנחנו לא צודקים. אך אם מתרגלים זאת שוב ושוב – לבסוף ההבנה הזו נטמעת במחשבה.

בינתיים נזכור שהוכחת ה"אמת" ממילא לא עוזרת בדרך כלל, משום שהרגלי האופי חזקים מכל. הרי כולנו, למשל, מאמינים באמיתות התורה ובחובתנו לפעול על פי ההלכה, ועם זאת, אנחנו נכשלים פעמים רבות. עצם העובדה שאנחנו יודעים מהי האמת לא מחייבת שתמיד נפעל על פיה.

ניקח לדוגמא זוג שיש לו קונפליקט בחינוך ילדים. האישה סבורה שעם ילדים צריך להתנהל בעיקר בצורה של חום וחיבה, ואילו הבעל נוטה להשתמש בשמאל דוחה ובגישה קשוחה יותר. נאמר שהם מתווכחים על כך, והאישה מסבירה את דעתה בטוב טעם, והוא אפילו אומר לה "בסדר". למעשה, במציאות נטיות האופי וההרגלים שלו יגברו, והוא ימשיך לחנך את ילדיו בצורה חמורה ורצינית.

אין ספק שלפעמים אחד מבני הזוג יודע יותר על נושא מסוים, מבין אותו יותר לעומק, ודעתו יותר מבוססת ומגובה בעובדות. ועדיין – עליו להתחשב גם בצד השני למרות שאין לו את הידע המקצועי בגלל . לדוגמא, יכול להיות שבמקרה הזה האישה היא מורה ואשת מקצוע בתחום. היא למדה הרבה על חינוך ילדים, פגשה הרבה מקרים, קראה ספרים. כאשר יבואו להתייעץ איתה היא תמליץ לנקוט בגישה של רכות וחום.

היא תנסה לדבר עם בעלה על הנושא פעמיים או שלוש, להסביר לו היטב למה היא חושבת כך, לתת לו דוגמאות ולהזכיר לו שמגיעים להתייעץ אתה מכל רחבי הארץ…. ואם כל זה לא יעזור – היא תאלץ להרפות ולהשלים עם המציאות, ובמקום לנסות לשכנע את בעלה עד כלות הכוחות, למצוא פשרה שתהיה מקובלת על שניהם בעזרת הכלים שהזכרנו קודם ולמה? בגלל שבנישואין הגישה של "אני יודע" ואני אפתור בגישה שלי.. היא אפשרות אך כאשר היא לא עובדת יש להרפות ממנה כי בני הזוג הגיעו לנקודה בה כל אחד יותר רוצה את המקום והגישה שלו בתוך הקונפליט

אפשר לנסות  לשכנע את בן הזוג בדעתנו בצורה עניינית, אבל אם רואים שזה לא עובד – צריך לדעת להתקדם הלאה,   ולזכור לפעול בגישת ה"גם וגם".