בתוכנית 'שולמלייכם' עם קובי ברומר ומנדי וייס בליל שישי האחרון, נחשף סיפור יוצא דופן על תחילת דרכו של ברומר בעולם המוזיקה, ועל החיבור הראשוני בינו לבין הזמר והיוצר משה פלד – סיפור שהתחיל בשיחת טלפון מסתורית מימי הישיבה, והפך לשותפות מוזיקלית של ממש. ברומר בחר לספר על כך באופן מוזיקלי סטייל קרליבך, שהיארצייט שלו חל בסוף השבוע שעבר.
"אני הייתי אז בחור ישיבה בתפארת ישראל בגבעת שאול," שיחזר ברומר בשידור. "לא היה לי טלפון, לא פלאפון, שום דבר. פתאום אני רואה פתק בכרטסת של הטלכרט: 'משה חיפש אותך'. לא הכרתי את השם. חזרתי אליו, והוא אמר לי: שמעתי שאתה יודע לשיר, יש יהודי שצריך שמחה, תבוא תשיר לו. אמרתי לעצמי – יהודי מבקש ממני לבוא לשיר לו, אני לא אלך? ברור שאלך. אבל לא על חשבון הסדר ג’!".
בערב ההוא, כך סיפר, הגיע לשבע ברכות בבית וגן, שם ניגן על הקלידים בחור בשם משה פלד. “הוא הסתתר מאחורי הקלעים, שלא יראו אותו, שלא ייפגע לו השידוך,” צחק ברומר. “אבל משם נוצר הקשר בינינו – ומשם הכל התחיל.”
>>> לצפייה בתכנית המלאה, כנסו למדור הוידאו של 'אמס'
עוד באתר:
השניים המשיכו לשתף פעולה, וכעבור כמה שנים מצאו עצמם במסע מיוחד לבלארוס, לשמח חתן וכלה בעיירה פינסק-קרלין. “נסענו ממש ברגע האחרון,” נזכר ברומר ופלד השלים וציין, “אבל כשנחתנו – הסטנד של האורגן נשאר בשדה, זה היה אובר־משקל".
"ואז הסתבכנו עם הוויזות", מספר ברומר. "זה מדינה קומוניסטית, אנחנו עומדים שם ב־40 מעלות מינוס, לא יודעים מה לעשות. בסוף הנציג פשוט צעק עלינו ‘תלכו מפה’, וככה נכנסנו למדינה. נסענו שש שעות בשלג, והגענו לשמח את היהודי ההוא במזנון קטן. שרנו להם ‘שמחם’ – וזה היה רגע של שמחה אמיתית.”
פלד סיפר גם על חוויות מהעיירה עצמה: “פינסק־קרלין, מקום קטן ופשוט. תבין, אפילו פחי זבל לא היו שם. בבוקר באה משאית מנוף, כולם יורדים עם השקיות, מניחים בכף, והיא מעלה את הכל למשאית” לדבריו, “העיירה הזו גם נפגעה מצ’רנוביל, יש שם יהודים טובים שנשארו במקום, חלקם ממשיכים את חסידות קרלין משם.”
החברות בין השניים המשיכה גם בארץ. “אני זוכר את עצמי אומר למשה בגוטניק: אתה זמר, תצא קדימה,” סיפר ברומר. פלד הגיב בחיוך: “אני רק הקלידן, הייתי נחבא אל הכלים. קובי תמיד הסתיר אותי מהבמה כדי שלא יראו אותי, אבל האמין בי כל הזמן.”
“משה הלך איתי דרך ארוכה,” הודה ברומר. “עשינו עשרות חתונות ואירועים, הוא היה האיש מאחורי הקולות השניים. אני האמנתי בו מהרגע הראשון.”
מנדי וייס שהאזין בקשב רב, מרותק למוצא פי שותפו להגשה, סיכם בחיוך: “נראה שקובי פשוט אומר לכל אחד שהוא זמר, עד שזה תופס.”
כך, בין בדיחות נוסטלגיה לזיכרונות חמים מימי הישיבה ועד מסעות בשלג של בלארוס – נרקמה חברות אמיצה, שהפכה לבסיס לשתיים מהדמויות המזוהות ביותר עם המוזיקה החסידית של השנים האחרונות.























