תורתינו אומנותינו / גואל ועקנין

הסתיים לו המבצע, הסתימה לה גם מסיבת העיתונאים שלאחר מכן וכבר ברור שבנימין נתניהו לעולם לא יוכל לספר שעמד כצוק איתן, בטח לא במבצע הנוכחי.

במהלך כל המבצע אין אזרח ישראלי אחד שיכול לומר באופן ודאי שהוא יודע מה היו מטרות המבצע וגם כיום, לאחר חמישים ימי לחימה אף אחד עדיין לא יודע מה היו מטרות המבצע ומה מתוכן אכן הושג.

את העדות לדברים ניתן לראות בכל אותם סקרים בהם ראינו את שיעור התמיכה בראש הממשלה החל מתחילת המלחמה ועד לסופה. מדהים לראות את הצניחה של נתניהו בדעת הקהל, צניחה כזו שלא נעצרה גם כשנתניהו החל במסע טפיחות אגרסיבי על השכם של העורף הכאוב והעייף.

עוד באתר:

יוצא מגדרו

תיעוד: האדמו"ר סוחף את החסידים: "אל תעזבני"

פנחס בן זיו

צפו בתיעודים

מטח כבד מאיראן: פגיעה ישירה בבית חולים וזירות נוספות

פנחס בן זיו

מחולון לבני ברק

"מצילים את העולם": הבקשה החריגה מהאברכים

נתי קאליש

צפו בפרומו

'המקופח החדש'? • במוצ"ש: השופטים בוויכוח סוער

מערכת הקול החדש

בגלל שאנחנו חיים בארץ ישראל ובישראל כמו בישראל בשש אחרי המלחמה כבר שוכחים הכל ומן הסתם תושבי הדרום ימצאו את עצמם נשכחים ונזנחים משרי הממשלה שבאו לבקר אותם וטרחו לצקצק בלשונם בכל שיגור מעזה שהרי טבעם של דברים הוא שצרות חדשות משכחות צרות ישנות ולכן זו בדיוק ההזדמנות הקלאסית בו יוכל נתניהו לקנות את עולמו, אך דבר זה יקרה רק אם הוא יקבל החלטה אמיצה עם עצמו שאת הטיפול בצרות הכלכליות של תושבי הדרום הוא יקח על עצמו כמשימה לאומית ויסיר מהם את כל החסמים והבירוקרטיה המיותרת שנראה כי כל ייעודה מלכתחילה הוא לגרום לאזרחים להתייאש ולהרים ידיים ופשוט לוותר על מה שמגיע רק בגלל שכבר כלו כל הכוחות, גם כאלו שהיו ברזרבות.

זו אולי תהיה ההזדמנות של נתיהו להוכיח שהוא מנהיג ושהוא ראוי להיבחר שוב לראשות הממשלה ולא רק בגלל שהוא הכי פחות גרוע כפי שהיה עד היום בכל שלוש הפעמים בהן נבחר.

—

זמן אלול החל השבוע וכמו רבים וטובים גם אני ליוויתי את בני לשערי הישיבה הקטנה בה הוא נכנס ללמוד.

אין ספק כי כל מעבר וכל התחלה חדשה הם מסוג הדברים שמלחיצים ומעלים המון תהיות באשר לעתיד, אבל נראה כי שלב המעבר מת"ת לישיבה הוא אחד המעברים המיוחדים אם לא המיוחד ביותר. וכמו שהדברים נכונים כלפי הבחור עצמו הם גם נכונים כלפי ההורים ובפרט אצל אלו שזה להם הבן הראשון שנכנס בשערי הישיבה.

כמו משום מקום חזרה אלי ברגע אחד התמונה בה הוריי שיחיו לאוי"ט ליוו אותי לפני כעשרים שנה ועשו איתי את אותו המסלול של היום הראשון בישיבה. אני זוכר עד היום את הפחד מהלא נודע ואת התחושה כי משהו בקרקע המוצקה ובביטחון שהיה עד היום יתכן ויעלם כי איכשהו יצא שכמעט ולא הכרתי אף אחד והמחשבה שצריך להתחיל הכל מחדש די הלחיצה אותי.

אבל נראה כי שרשרת הדורות הזו העוברת מסב לאב ומאב לבן היא זו שהחזיקה ומחזיקה את החברה החרדית גבוה מאוד ביחס לשאר והיא זו שמתדלקת כל פעם מחדש את גאוות היחידה שנמצאת בלב כולנו, אותה הגאווה שבשמה אנו נאבקים בכל אמצעי ובכל דרך בכל אותם אלו ששמו להם למטרה להרים אותנו מעל הסטנדר ולהוציא אותנו אל מחוץ לבתי המדרש כאשר כל מטרתם לפגוע בפח השמן הטהור. כל אותם נערים הנכנסים לראשונה בחייהם בשערי הישיבה זו למעשה התשובה הניצחת הטובה ביותר אותה ניתן לתת להם.

כאשר מגיע בחור שברוב המקרים עדיין לא מלאו לו ארבע עשרה או חמש עשרה שנים ובעצם כניסתו לישיבה הוא מצהיר שמכאן והילך ולפחות עד ליום נישואיו – ברוב המקרים גם לאחר מכן – הוא קבע את מושבו בבית המדרש אין תשובה טובה מזו.