שנת הלימודים החלה. אנחנו גולשים לסוג של שיגרה. שיגרה מבורכת. ודווקא בימים האלו אני מוצאת את עצמי חושבת שוב ושוב על המורה של ביתי שחינכה אותה בשנותיה בסמינר. דווקא עכשיו כשביתי סיימה את שנות לימודיה ופוסעת את פסיעותיה הראשונות לבניית ביתה החדש, דווקא עכשיו כשהיא צועדת את צעדיה הראשונים ומנסה לפרנס את ביתה אני חוזרת במחשבותי אל מי שחינכה וסייעה לעצב את דמותה בשנתיים האחרונות. אני זוכרת שביתי התפללה וביקשה שתהיה לה הזכות ללמוד אצל המורה שרמן. והיא אכן זכתה.
יש מורות שבאות, מלמדות והולכות.. יש מורות שבאות מלמדות ומשאירות חותם.
לחלק מאיתנו יש אולי מורה שרוצים לשכוח.. ואני רוצה לקוות שלכל אחד מאיתנו יש את אותו מורה או מורה מופלאים שאתם לא רוצים לשכוח!
ולפעמים ורק לפעמים את זוכה למורה שחרשה לך שבילים עמוקים בלב ובנשמה. שבילים של צמיחה, של אמונה. מורה שאותה לא תשכחי עד סוף ימי חייך. וזאת הייתה המחנכת של ביתי. המורה, הרבנית שרמן.
עוד באתר:
חודש אלול ותקיעות השופר הנשמעות ברקע מנסות לעורר לנו את הנשמה, מנסות להוציא אותנו מהשאננות. כשהמורה שרמן נכנסת ללמד בכיתה עוד לפני שהיא פצתה את פיה מפיק המרגליות, הרגשת שיש מולך ספר מוסר מהלך.
המורה שרמן לקתה לפני שנים בשיתוק. רק כדי שתבינו, היא מגיעה לבית הספר עם פיליפינית צמודה, עם כסא גלגלים. יש תלמידה שהופכת לה את הדפים בספר ותלמידה אחרת מחזיקה לה את הכוס כשהיא שותה מים. המורה שרמן משותקת מהצוואר ולמטה. עצוב? מדכא? בלתי אפשרי? המילים האלו אפילו לא מוכרות למורה. היא תמיד שמחה, תמיד מלאת עשייה, היא מחנכת במקביל שתי כיתות ובנוסף מעבירה קורסים להנחיית הורים. ואם חשבת להירשם לקורס שלה, את צריכה לעשות זאת שנתיים מראש. הקורסים מלאים.
יש אנשים במצבה שהם בדיכאון ומזמן חדלו לתפקד. הם בטוחים שאין בהם צורך וודאי לא מסוגלים לתרום לחברה. ואולי החברה כך מתייחסת אליהם..
האישה הזאת קמה כל בוקר ב 6 ומסיימת את יומה עמוס הפעילויות בשעות הלילה הקטנות. והיא תמיד, תמיד מחייכת..
למורה הרבנית שרמן אף פעם לא היו בעיות של משמעת בכיתה. כי איך אפשר בכלל לפטפט, או לאבד את הריכוז כשדמות הוד שכזו נכנסת לכיתה..
ספר מוסר מהלך..
במסיבת הסיום ניגשתי למורה וביקשתי ללחוץ את ידה, להודות לה. רציתי להמשיך ולהחזיק ביד החמה הזו, לנסות לספוג דרכה אמונה תמימה בקב"ה, רציתי לשאוף לקירבי מהשמחה, רציתי לשאוב מחדוות החיים המקננת בגוף המשותק אבל הכל כך חי הזה.. החזקתי את היד ולא יכולתי להרפות, בקושי הצלחתי למלמל כמה מילות תודה.. והבכי כבר חנק את הגרון…
אני כותבת ודומעת.. מה לנו כי נלין. כמה אנחנו מתלוננים, כמה טרוניות וטענות.. כמה אי שביעות רצון..
כמה אנחנו שוכחים להודות, רק על זה שקמנו בבוקר ואנחנו מסוגלים ללכת, לאכול בכוחות עצמינו, להתנהל, להתנייד..
והנה שוב נשמע קול השופר.. ואני מנסה להתעורר.. לחשוב מה הייתה אומרת לי עכשיו המורה שרמן..
אני יודעת!
לכי, תתפללי מנחה עוד מעט עובר הזמן.. תתפללי בשמחה, תגידי תודה שאת עומדת שמונה עשרה על הרגליים ושרק ימשיך כך…
הלכתי להתפלל..
