בפינת 'נפש קול חי' בתוכנית 'סדר שלישי' ב'קול חי', אירח המגיש יוסי חיים מימון אורחת קרובה במיוחד – אמו, המחנכת והמטפלת הרגשית מרת רבקה מימון. בשיחה אישית וחשופה היא חזרה אל אחד הניסיונות המורכבים בחייה: ההתמודדות עם לידת בנה הבכור, שהתברר בהמשך כי הוא סובל מפגיעה מוחית קשה. "זה משבר שנמשך, שהקצה פתוח, וזה מדמם כל הזמן", תיארה.
מימון סיפרה כי כבר כשהיה בנה בן חודש הרגישה שמשהו בהתפתחותו אינו כשורה. לדבריה, הוא כמעט שלא התפתח מבחינה מוטורית, אך במשך תקופה ארוכה התקשתה לקבל מענה רפואי לחששותיה. "הם צוחקים ממני, עושים ממני חולת נפש. אומרים לי שאני בדיכאון לידה ושכדאי שאני אפנה לפסיכיאטר", סיפרה. למרות התגובות היא התעקשה להמשיך בבירור, עד שבגיל שנה וחצי הגיעה עם בנה לרופא ילדים פרטי בתל אביב ושם קיבלה את הבשורה הקשה: הילד סבל מחוסר חמצן למוח, שפגע בתפקודיו המוטוריים והאינטלקטואליים.
את הדרך הביתה לאחר האבחנה היא זוכרת היטב. "חזרנו באוטובוס אני ובעלי זכרונו לברכה, וכל הדרך בכינו, ואני חושבת שבמשך 24 שעות לא הפסקתי לבכות". דווקא בעלה היה זה שטלטל אותה והפנה את מבטה אל היום שאחרי: "אוקיי רבקה, 24 שעות בכית, ותבכי עוד 24 שעות ועוד 24 שעות. אבל תכל'ס, מה את רוצה לעשות?". לדבריה, המשפט הזה העניק לה כוח לשנות כיוון: "הגישה שלי הייתה להילחם כמו לביאה, נגד כל המוסכמות ונגד כל המעצורים ונגד כל המחסורים שהיו".
עוד באתר:
מאותו רגע היא הקדישה מאמצים עצומים לקידומו. היא קראה, חקרה, התייעצה ואף הייתה מנויה לכתבי עת רפואיים כדי להרחיב את הידע שיסייע לה לטפל בו. בגיל חמש החלה לעבוד איתו על זחילה בעזרת שתי נערות נוספות, שלוש פעמים ביום במשך חצי שעה בכל פעם. התהליך נמשך כשנה וחצי, עד שהצליח לזחול בכוחות עצמו. בהמשך בנתה עבורו סולם על הקיר והשתמשה בחתיכות קטנות של שוקולד כדי לעודד אותו להיאחז בשלבים, להתרומם ולעמוד. בגיל שבע הוא כבר הצליח ללכת.
אבל המאבק, לדבריה, לא הסתיים כשהילד גדל. גם כיום היא מקפידה לשמר כל יכולת שרכש ומתעקשת שלא תהיה נסיגה בתפקודו. "כל מה שיכולתי לעשות, שהוא יכול לעשות בכוחות עצמו, ועד היום, גם כשהוא במסגרת שלו, אני מגיעה ואני מאוד מקפידה שלא תהיה נסיגה בהתנהלות שלו". היא סיפרה על ישיבות הצוות, הפגישות וההתעקשות המתמשכת: "אני יודעת שיש לי יעד, אז אני נלחמת להגיע ליעד".
לצד הקושי הטיפולי, היו גם תגובות כואבות מהסביבה. מימון נזכרה במקרה שבו טיילה עם בנה ואישה הרימה את החיתול שכיסה את עגלתו ואמרה: "אה, הוא נראה רגיל". "הרגשתי כאילו מישהו שומט לי את הקרקע מתחת לרגליים", סיפרה. "אמרתי לה: למה, מה חשבת שאת רואה, מפלצת? והמשכתי ללכת". לדבריה, ההתמודדות השפיעה גם על יתר בני המשפחה: "אני חושבת שגידלתי משפחה לתפארת, ילדים שיודעים לקבל את השונה וילדים שיודעים להתמודד עם משברים וקשיים".
מימון, שעבדה במשך שנים כגננת וכיום עוסקת בטיפול רגשי בילדים, סיפרה כי ניסיון החיים מלווה אותה גם בעבודתה המקצועית. עם זאת, היא הדגישה שאינה משווה בין כאבם של מטופלים לבין הניסיונות שעברה בעצמה. "אני מעולם לא אמרתי למישהו שבא אליי באיזשהו קושי שהמשבר שלו לא קשה", אמרה, והסבירה כי לכל אדם כוחות והתמודדות משלו. לדבריה, אמונתה היא שהקב"ה מעניק לאדם את הכוחות הדרושים כדי לעמוד בניסיון שנשלח אליו.
אחד המסרים המרכזיים שביקשה להעביר נוגע ליחס לשונה: "קודם כל, לקבל כל אדם כמו שהוא ולכבד כל אדם כמו שהוא. אנחנו שונים כי נולדנו שונים". היא סיפרה שגם כאשר אירחה אנשים בביתה השתדלה להכין אותם מראש למפגש עם בנה ולהתחשב ברגשותיהם, אף שלא תמיד זכתה לאותה התחשבות בחזרה. "לפעמים מצאו את זה אפילו בצורה מאוד אינטליגנטית, אבל יחד עם זה הרגשתי את הצביטה בלב".
לקראת סיום השיחה חיברה מימון את סיפור חייה לפתיחת חודש אלול ולתקופת ההתחלות. "יש איזו אמרה שכל ההתחלות קשות", אמרה, והוסיפה: "כל שינוי הוא משבר". אלא שלדבריה, בעוד שהמציאות עצמה אינה תמיד בשליטת האדם, היחס אליה כן נתון לבחירתו: "ההרגשה שלי סביב המציאות – זה נתון לידי הבחירה החופשית שלי". את המסר שלה חתמה במילים פשוטות: "אני צריכה לחשוב טוב, וזה לא אמרה. זאת אמת. לראות את הטוב".
האזינו לשיחה המלאה מתוך 'נפש קול חי' – ב'קול חי':
