סתם ללמד זכות • עו"ד משה יצחק אוסדיטשר

חודש אלול מכונה במסורת היהודית כחודש הרחמים והסליחות.

בחודש זה נהוג לעשות חשבון נפש ואף נוהגים לומר סליחות, הכל על מנת למרק את חטאינו, טרם יום הדין.

הציבור החרדי בעיקר הליטאי עובר לאחרונה תקופה קשה מאד, שבמילה אחת אגדיר אותה "שנאת חינם".

לפעמים אף מחלוקת יכולה להיות מבורכת, אך בין מחלוקת קשה ככל שתהייה ועד שנאת חינם בלי ליבון המחלוקת באופן ענייני המרחק עצום.

אפשר להתווכח, אפשר לא להסכים, אך אין שום צורך בשנאת חינם ובודאי שלא להשאיר מחלוקת בלי ברור מעמיק, אשר בסופו בדרך כלל נמצא פתרון מניח את הדעת לכל הצדדים.

בימים אלו כאשר מפטרים חזנים או בעל תוקע ממקומות בהם שימשו את הציבור באמונה במשך עשרות שנים, וזאת לא עקב חזרתם בשאלה חלילה, אלא בגלל היותם מזדהים עם מחנה כזה או אחר אך ברור כי מסלול ההתנפצות קרוב מתמיד.

בואו ננסה במשך שבוע אחד בחיינו לומר דבר טוב, ולו אחד, על האנשים הסובבים אותנו. שכנים, חברים לעבודה, חברים לספסל הלימודים, בני משפחה, גם אם עולמם שונה משלנו. לסנגר עליהם בכל מחיר. למצוא בהם נקודת זכות. ומה שאיננו יודעים לא להשלים מהדמיון – פשוט נאמר: אינני יודע, או: אינני מבין, ואולי אף ננסה ללמוד זאת. פחות לקטלג, פחות לקטרג, אך בעיקר והחשוב מכל לא "לשמור טינה", פשוט לפנות ולברר על מה המחלוקת ולפתור אותה בטרם העמיקה.

תגידו תמימות? תגידו הווי אדם הדן את חברו תמיד לכף זכות? תאמרו יכולת מופלאה להוציא את המוץ מן התבן ואת הטוב מן הרע שבכל אדם? אחת היא העובדה, הדבר אפשרי. כולנו ברואי השם, ובכל אחד מאיתנו ניצוץ אלוקי ששייך לאותו מקור, ונתיב של שלום עובר בין כל הניצוצות. בזכות היכולת לגלות ניצוץ זה אצל הזולת בדרכי נעם, יכול כל אדם לעבור תהליך תיקון ושינוי, ובעת בה יגלה את זוהרו של זולתו יתגלו גם מידותיו הטובות שלו בעצמו.

מבלי לשים לב, ברגע שנעביר את "הזרקור" מהשונה ולא ידוע אצל זולתנו (ולכן גם "המפחיד והמאיים") ונתמקד ביפה והמהודר שבו, נגלה כי אין לנו עוד צורך בהתמקדות בצדקת דרכינו, ונבחין ביכולת הנתינה וההעצמה האלוקית שמתגלות בנו תוך גילוי הנתיבים שסלל לנו הקב"ה לחבר בין כל בניו.

לעיתים, אנשים הולכים למקומות של אמונה יוקדת או חוסר אמונה מוחלט, לא כי הם "רעים" ולא כי הם "טובים", אלא מפאת תהליכים נפשיים מורכבים ועמוקים ולעיתים נסתרים מעינינו. אם נשנא אותם על כך ונתקטב – סביר להניח כי הם יישארו שם. אף פעם לא נדע אם זה רק הניסיון שלהם – או גם הניסיון שלנו שלא להיגרר אחרי רגשות כעס ופחד שמעוררים בנו מעשיהם.

כן, נכון, חייבת להיות בנו איזושהי נקודת פתיחה רוחנית על מנת להתחיל תהליך זה. אם נרצה לקרב בין שני קצוות העם אך ורק ממקום רציונאלי או מטיף, נתקשה לעשות זאת כי תמיד יתרומם לו הקול "ההגיוני" שידבר על "צדקת דרכי וטעותו של הזולת". אך אם נשאל עצמנו שוב ושוב, מה באמת הקב"ה מבקש מאתנו? אם נזכור כי לכל אדם, באשר הוא, נשמה עליונה ואישיות מורכבת המעוצבת על ידי אינספור נתונים ונסיבות, נשמע את התשובה כי רק בדרך של חמלה ואהבה ללב רענו נוכל באמת להבינו, ולקבלו בדיוק כפי שהינו. אולי אז נוכל להפסיק לנטור ולנקום ולאהוב את רענו כמונו, בדרכי נעם ובנתיבות שלום.

לבסוף, השבוע ראיתי סרט של הופעה של הרב קרליבך בה הוא סיפר את הסיפור הבא הקשור לעניין שנאת חינם, ואולי ממנו נוכל להשכיל.

"הכול יודעים שבית המקדש חרב בגלל שנאת חינם, כך פתח הרב קרליבך ז"ל.

שאתה שונא מישהו אתה חושב שיש סיבה.

אבל התורה אומרת "לא תשנא את אחיך בלבבך".

שאתה שונא מישהו או כועס עליו עליך להגיד לו, כי ברובם של המקרים המדובר על חוסר הבנה, לעולם אינך יכול לדעת, אם לא תפנה אליו…

סיפר הרב קרליבך, בעיר אחת  באירופה, בלי להזכיר שמות, ישנו בית מדרש, כאשר באחת השבתות התארח הרב קרליבך בעיר זו.

כאשר נכנס פנימה בדיוק התחילו "שוכן עד".

להפתעתו גילה כי לחזן אין קול ,על כל המשתמע מכך, החזן לא ידע לקרוא עברית, לא מילים ולא מנגינה ועל כן שיער כי מדובר על איש עשיר אשר בגלל כספו כיבדו אותו בחזנות או לחילופין אולי יש לו "יארצייט" על חמותו, והיו חייבים לתת לו להתפלל, ובוודאי אף תרומה נכבדה שלו לבית הכנסת, סללה את הדרך לעמוד התפילה.

חשבתי לעצמי, סיפר הרב קרליבך, זה מגעיל, כל מי שיש לו כסף יכול לקנות את העמוד.

אז החלטתי אני לא אתפלל עם המניין הזה, אני אגש לפינה ואתפלל לבד.

אבל, מה לעשות, כאשר הגיעו "לקדושה" אתה חייב להתפלל במניין.

ממש התהפכו לו המעיים, הוא מספר, החזן התפלל באופן מקוטע ורק מילים ספורות הוא אמר בקול, "ממקומך", "תופיע", "מתי" ואז הוא אמר "צדקך"..

לא יכולתי להאמין שאנשים משלימים עם תפילה כזו…

ועכשיו אתם צריכים לפתוח את הלב,הוסיף, כשמוציאים את ספר התורה, אם אתם רוצים או לא, כולם הולכים לנשק את התורה הקדושה, אז אני הולך לכיוון הבימה ורואה כי החזן מלווה בשני מלווים המחזיקים אותו.

שאלתי את האדם העומד לצידי למה מחזיקים בו ועל זה ענה הוא: "אתה לא יודע מי החזן", זה החזן העיוור מלינברג, לפני המלחמה היה לו קול טנור מדהים ביופיו וכל פולין באו לשמוע אותו, אך הוא היה 5 שנים באוושויץ, והקול שלו אבד עקב העינויים שעבר.

כאשר הסתכלתי בפניו ראיתי צלקות וחורים במקום עיניים וזאת מההצלפות של הנאצים ימ"ש.

הוא איבד את קולו, רחמנות, הוא לא רצה להתפלל וטען שאין לו קול והוא לא יודע את המילים, אך הקהל ביקש והתחנן כי יעלה לפני העמוד, כאשר כולם זכרו את עברו ואמרו לו אנחנו זוכרים אותך מלינברג, ומי יכול להביא את תפילתנו והכאב שלנו לפני בעל הרחמים, רק אתה.

בבקשה רק עוד פעם אחת, בבקשה!

לבסוף הוא נעתר לבקשת הציבור.

האם אתם יכולים לדמיין כיצד הוא התפלל?

אם הייתי חי 1,000 שנים , אמר הרב קרליבך, לעולם לא יכולתי להתפלל ביום כיפור כמו שהוא התפלל באותה תפילת שחרית של שבת.

אמרתי לעצמי, איפה האוזניים שלי, היהודי הזה התפלל ומי יודע להיכן הגיעו תפילותיו ולי הייתה חוצפה שלא להתפלל איתו.

אבל, ידידי היקרים, הוסיף הרב קרליבך, בסוף להקב"ה יש חמלה עליכם ומישהו מחזיר לכם את נשמתכם.

כשהחזן ירד למטה מההיכל עם ספר התורה כששני אנשים מחזיקים בו הוא עבר לידי, במקום לנשק את התורה נישקתי את ידו.

ואז הוא שאל את המלווים מי נישק את ידי ועל כך השיבו לו הרב שלמה קרליבך.

לפתע הוא הסב אלי את עיניו העיוורות ואמר:

"היי שלוימלה אני אוהב את הניגונים שלך.. הוא החזיר לי את נשמתי בחזרה.

נשארתי באותה קהילה עוד שבועיים וכל יום יצאתי אתו להליכה ארוכה בטיילת, איזה יהודי!

מספר חודשים לאחר מכן התקשרתי אליו הביתה לשאול לשלומו אשתו ענתה לי, כאשר דרשתי בשלומו של "ההיליגע" חזן, החזן הקדוש, הודיע לי היא בצער כי בעלה, החזן העיוור נפטר.

וזה מה שהיא אמרה לי, האינך יודע: לבעלי יש משרה חדשה בשמיים, הוא נהיה שוב חזן בגן עדן עם כל הצדיקים ועם כל הקדושים.

סתם ללמד זכות, שנה טובה לכולם.