"אמא העומדת בגבורה" • שלמה הופנר

איש מבוגר היה, אשר חלה מאוד וגסס במיטתו. היו לו ארבעה בנים שלא חיו בנעימים זה עם זה. אט אט החל האב לעקוב בדאגה בחוסר האהבה והאחדות השוררת בין בניו.

בערבות ימיו החליט האב לכנס את בניו. כשבאו, נתן להם האב חבילה של מקלות ואמר להם: "הנכם יכולים לשבור את המקלות הללו?"

במבט קליל לקח הבן הראשון את החבילה והחל בניסיון לשבור אותה, אבל שום דבר לא קרה. הוא ניסה שוב, אך לבסוף ויתר.

עוד באתר:

ללא פגע

נפילה בבני ברק במהלך חתונה: לא מה שחשבתם

פסח בא גד

שבוע למלחמה

המשטר האיראני מאבד עוצמה: כמה טילים נותרו בארסנל

קובי אליה

תרפיה לנפש

הפלייליסט לשבת: המיטב שבמיטב בצל המלחמה

אלי ממונסי

נקמת אראק?

האיראנים כיוונו מטח לכור בדימונה; נפילה בדרום הארץ

פנחס בן זיו

הגיע תורו של הבן השני, לקח גם הוא את החבילה והחל לנסות את מזלו. הוא חשב שעבורו זו תהיה משימה קלה, אך לאחר שניסה גם כן לשבור אותה ללא הצלחה, הבין שזה אינו דבר פשוט..

הגיע הבן השלישי ואף ניסה להתחכם, הפך את החבילה מכל צידיה, אך לשווא… גם הוא סיים בייאוש…

באותו זמן, ישב בצד הבן הצעיר ותוך כדי גיחוך קל על מצבם של אחיו הגדולים התקדם גם הוא לעבר חבילת המקלות.

אך לפתע, בלוליינות מפתיעה, לקח האח הצעיר את החבילה פירק אותה ולעיניהם המבוישות הביטו האחים איך לאחר דקות ספורות היו כל המקלות כגורמים.

מיד חייך האב אל בניו ואמר: "בניי, האם הבנתם את עומקו של המחזה? זה תמיד קל לשבור את המקלות אחד אחד, אבל כאשר הם ארוזים יחדיו כחבילה, אף אחד מכם אינו יכול לשבור אותם. באותו אופן, אתם, ארבעה אחים, אם תהיו לבד תמיד תהיו קלים לשבירה, אך כשתהיו ביחד אף אחד לא יוכל לפגוע בכם".

אז כן… הנה מסתיימת לה שנה, שנה שמן הסתם תיזכר כשנה קשה, עברנו דברים קשים בגוף ובנפש, אך ברוח זכינו לראות גבורות יוצאי דופן, כדוגמת אמא העומדת בגבורה המעוררת השראה ומבקשת שיתפללו על ילדיה החולים לאחר קטיפת נשמותיהם של שנים מהם. היא גם טומנת בחובה חטיפה קשה ולאומנית ששלשה מנערינו שילמו עליה בדמם. ואיך לא, אבק מלחמה שעוד אפשר לחוש באוויר…

אכן זה קשה, אך בואו נעצור רגע וננסה לזהות את המכנה המשותף שיצר כל אחד מהאירועים הללו. כאשר מישהו מנסה לפגוע בנו אנו מיד מחפשים מישהו שיוכל להגן עלינו. ואפילו שהשני לא תמיד באמת יכול להגן עלינו, ברגע שאנו לא לבד אנו מיד חשים בתחושת ביטחון. באירועים אלו ראינו שכאשר אנשים נמצאים בצרה הם בצורה ספונטנית מתאחדים, ללא קשר לדת וגזע. היה זה מחזה מדהים לראות איך עוברי האורח מתאחדים ברגעים הקשים וללא קשר לתפילות, אלא גם במקומות ציבוריים.

כנראה שכאשר אנו, כעם, מרגישים בעצבות ובחוסר ביטחון, מיד אנו נשענים על כתפהו של השני, ואז מובן שהתוצאה היא חיובית. אנשים רגועים יותר ברחובות, אנשים מקבלים יותר זה את זה, ויותר מכך, שוכחים שאך לפני שעות ספורות היו כמתגוששים וכרגע אינם מרגישים בשינויו של האחר, כי הרי אחדות איננה אחידות, וכשכולנו ביחד אנו גם מקבלים הרבה יותר כח, וביחד, אי אפשר לשבור אותנו.

בואו נהיה כפתיתי שלג, שהרי הם בין היצירות העדינות והשבריריות בטבע, ונראה אפרופו השנה, מה קורה כשהם מאוחדים…

בואו נהיה חזקים תמיד, מאוחדים תמיד, ואוהבים תמיד.