מכל החגים והמועדים בלוח השנה היהודי, אין ספק שראש-השנה הוא המבלבל והמטעה ביותר.
כי על פניו, מדובר בחג שמח העשיר בסמלים מוכרים שבראשם השופר ואחריו הסימנים הטובים שרוב בתי-האב בישראל מקפידים להניח על שולחן החג, מי יותר ומי פחות- אך כמעט כולם משמרים את מנהג התפוח בדבש וראש הדג- ומקפידים כמובן גם לקיים את מאמר הנביא נחמיה: "לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו כי קדוש היום לאדנינו ואל תעצבו כי חדות השם היא מעזכם" (נחמיה, ח,י).
אבל האמת היא שלמתבונן בהעמקה בתפילות ראש השנה, למעיין בין השורות ולמביט מעבר לפרשנויות השנתיות המנתחות כל פעם מחדש כמה קילו תפוחים נקנה וכמה קילו נוסיף- ימי ראש השנה מהווים מבחן משמעותי ביותר לאמנותנו ועבודת השם שלנו כפרטים וכאומה- לא פחות מיום הכיפורים ואולי אפילו יותר.
עוד באתר:
כי אם ביום הכיפורים אנו עומדים בתפילה כמלאכים- בשני ימי ר"ה אנו עומדים בתפילה כבני אדם.
בני אדם עם חולשות, עם משברים, עם טעויות, עם רגשות, ועם מטען גדול של מעשים מהשנה שחלפה- שביומים שלמים עלינו לתת עליהם את הדין בין כל המנהגים היפים וארוחות החג המשפחתיות.
ולא לחינם שני ימי ראש השנה הם הימים הראשונים של עשרת ימי-תשובה, ובמרכזם קול השופר. כי השופר הוא הביטוי לנשמה היוצאת מקרן האיל הגשמית- הבהמית.
השופר הוא השאון המעורר של כל בני האדם שחלקם לא מרגישים שהם מגיעים לראש השנה מתוך-שינה, והשופר הוא פס הקול הארוך, הנשבר, והנאנח, שמלווה את השאלה הגדולה שאנחנו שואלים במשך כל השנה רק כדי להבין בסופה שבשביל לקבל תשובה נצטרך לעשות זאת בעצמנו.
בתהילים פרק ב' פסוק יח נקבע הכלל המפורסם החוזר לתודעתנו בכל ראש-שנה מחדש: "עבדו את ה' ביראה- וגילו ברעדה"- ואמרו חז"ל במקום גילה- שם תהא רעדה- כלומר שלא תהיה שמחה בלי יראת שמים.
ולכאורה אין דבר קל מזה ביום הדין- כי אחרי שנה רוויה בסיפורים משפטיים וברגעים דרמטיים בין זיכוי לאשמה מה הבעיה לאדם בעל דמיון ממוצע לצייר לעצמו זימון לבית משפט למסירת עדות- ולחוש את היראה בנפשו?
הבעיה היא שהשמחה והאווירה המקיפה אותנו בשני ימי ראש השנה מכוח המשפט המרגיע- "כי על רחמיך הרבים אנו בטוחים" והשירה המרוממת "עד שתחננו ותוציא כאור משפטנו" – עלולים לטשטש את אימת הדין- גם כשנשמע זאת מפורשות בתפילת ונתנה תוקף על קדושת היום- כי הוא נורא ואיום!
באחד משיעוריו של הרב אברהם שפירא זצ"ל מפרש הרב את הפסוק בתהילים( קיא, ד) : "זכר עשה לנפלאותיו" ומלמד שכל החגים הם זכר למה שהיה ועל כך יש שני פירושים בראשונים.
אם "זכר עשה" לנפלאות שעשה כדי שיזכרו זאת, או ש"זכר לנפלאותיו" כיון שרואים נפלאות שהיו פעם, רואים שלהבא יהיו תשועות.
בערב ר"ה, אחרי שנה בה ראינו נפלאות גדולות כמו שהיו פעם וב"ה עוד יהיו בשנה הבאה עלינו לטובה, נזכור כולנו בכל שלב בימי החג את התיאור של רבי אמנון ממגנצא המתאר את המלאכים הנחפזים ואומרים: "הנה יום הדין"- ולא נשכח לרגע את הציווי וגילו ברעדה, כדי שתהיה יראת השם על פנינו גם בשמחתנו יחד עם כל בני משפחתנו.
וראוי גם לזכור בעומדנו בתפילה ביום הדין יחד עם כלל ישראל, העוברים לפני המלך הקדוש כבני מרון- את האמרה המיוחסת לרבי זושא, אחיו הצדיק של ר' אלימלך מליז'נסק שעל פי האגדה היהודית היה נוהג לומר תמיד: בעולם הבא לא ישאלו אותי 'למה לא היית משה רבנו?', אלא 'למה לא היית זושא?
ולכן ישתדל כל אדם לתקן את דרכיו לפי כוחו ומעלתו, בדרכו ומתוך אמונה ושמחה, ובעזרת השם נזכה כל עם ישראל להיכתב ולהיחתם לשנה טובה לאלתר לחיים טובים ולשלום.
