מקור החרדה נחשף: אדם פגע בו בילדותו

השבוע אני רוצה לדבר אתכם על הנושא של סליחה. מה הרעיון של סליחה? מה העומק שעומד מאחורי בקשת סליחה? איך נראית בקשת סליחה אמיתית? ומדוע כל כך קשה לנו לעשות את הצעד הזה.

כהקדמה לנושא אני רוצה לפתוח בשאלה: ההלכה אומרת שמספיק לבקש סליחה 3 פעמים ולשון הפוסקים: "עד שירצה את חברו" ואני רוצה לשאול, למה מספיק 3 פעמים, ולמה עד שירצה ולא עד שחברו יסלח לו? לכאורה אם פגעתי אני אמור לפייס עד שחברי ירגיש שהוא מסוגל לסלוח ולא רק 3 פעמים עד שאני סיימתי לרצות אותו.

כדי לענות על השאלות אני רוצה לספר על סיפור ששיתף אותי אדם יקר שעבר אצלי תהליך (כמובן שאני עושה שינויים שלא נזהה במי מדובר)

הוא הגיע אלי עם סיפור של מערכות יחסים מאד מאד מורכבות.

הוא תמיד מוצא את עצמו מנוצל ומחוק וממש קשה לו לעמוד על שלו, בנוסף לזה הוא סובל מחרדות קשות.

שאלתי אותו מאיזה גיל הוא זוכר את עצמו לא עומד על שלו, והאם יש קשר בין זה לבין החרדות.

הוא סיפר שהקושי הזה התחיל בגיל ממש צעיר. כשצללנו לילדות התברר שהוא רואה קשר הדוק בין הדברים והוא גם מצא את החוט המקשר:

בתור ילד הוא עבר פגיעה מסוימת. ומאותה תקופה של הפגיעה הזו הוא מרגיש חרדה, בלבול וגם חוסר יכולת לעמוד על שלו. כי מי שחווה חוויה שבה הוא כל כך חסר אונים ולא מוגן ובעצם מנוצל ונשלט ברמה הכי בסיסית, אז בטח שהוא ירגיש קושי להציב גבולות גם בתחומים אחרים בחייו.

עד כאן הנתונים. בעולם הזה מסתובבים אין סוף אנשים שמתמודדים עם חוויות דומות מהילדות או מתקופת ההתבגרות.

הקושי בסיפור הזה הוא לא תמיד דווקא חומרת הקושי או משך הזמן שזה קרה. הקושי יכול להיות גם מכיוון אחר, אותו אדם לא יודע לשחזר מה קרה לו.

הוא מספר שהתגובה שלו הייתה קיפאון מוחלט ולכן אין לו שמץ של מושג מול מי זה קרה, מה בעצם היה שם וכמה זמן זה התמשך, ובעיניו זה ממש ממש קשה. כי אם הוא היה יכול לשחזר את החוויה, אז הייתה לו נקודת אחיזה בסיסית, כלומר היה לו עוגן ראשוני של שליטה בסיטואציה. אבל חוסר הידיעה המוחלט עוד יותר גורם לו להרגיש מבולבל ולא מוגן.

 

 

איך כל זה קשור לסליחה?

הרי בואו נבין שהאדם היקר הזה שכבר שנים על גבי שנים מסתובב בעולם עם תחושת בלבול, חרדה וחוסר אונים, בואו נדמיין שהיה לו סדר בסיפור ללא בילבול

מה היה קורה אז?

היה חוזר לאותו ילד חלש ואבוד השליטה על החיים שלו. רק עצם הידיעה שהייתה כאן פגיעה ושהוא לא אשם בה מחזירה לנפגע את תחושת הוודאות ועושה לו סדר בתוהו ובוהו הרגשי שהוא נמצא בתוכו.

הפוגע צריך לתקן את החלק שלו, ובעצם זה שהוא מגיע מול הנפגע ומודה בכך שהייתה פה פגיעה- פה הוא נותן לנפגע את היכולת לעזור לעצמו.

אבל, חברים יקרים. ברור שזה קשה.

קשה לנו להכיר בחולשות שלנו.

קל יותר לרוץ קדימה ולא להתעסק בעניינים כל כך לא נעימים.

זה מפחיד,

זה מייאש,

זה נראה כמו בלתי אפשרי,

זה … קשה.

פשוט קשה.

וכאן עבודת החיים שלנו,

יחד עם זה הרבה פעמים כשאנחנו פוגעים במישהו אנחנו רק נגענו בפצע, ועוצמת הפגיעה קשורה בעברו ולא במה שקרה מולנו, ולכן החלק שלנו בבקשת הסליחה היא לא עד שחבירו יסלח לו כי פעמים שהוא לא סולח מרוב עוצמת הכאב שהוא סוחב מעברו שאינו קשור לפוגע, הפוגע מבקש סליחה עד שירצה על החלק שעורער את הכאב, שלזה מספיק ג' פעמים.

בהצלחה לכולנו, ושנה טובה ומבורכת.

האזינו לדברים בפתח תוכנית 'בית נאמן' ברדיו 'קול חי':