החיבוק שממשיך וממשיך / הרב נהוראי משה אלביליה

לא קל לשום אדם לעשות מעבר דירה..

הלוגיסטיקה, הקרטונים, האריזה לפי קטגוריות כל אלו מסרבלים עוד את התהליך יותר ויותר...

משפחת כרמלי, הייתה משפחה מאוד אהובה באזור מגורם, משפחה בעלת חסד גדול, כזו שהארגונים הגדולים היו יכולים רק להתקנאות בהיקף העשייה...

עד ש...

יום אחד בהיר אב המשפחה, ר' מרדכי שהיה מחנך חשוב ומרביץ תורה, מקבל הצעה מאוד מתגמלת מכבדת ומפתה לכהן כרב קהילה בעיר אחרת באזור המרכז ולאו דווקא באזור מגורם כאן בדרום...

התייעצויות, התלבטויות אצל גדולי ישראל, ונפל הפור ומשפחת כרמלי החליטה לקחת את מקל הנדודים ולעבור למרכז, למען הרמת קרנה של תורה וזיכוי הרבים גדול שאין למעלה הימנו ועליו נאמר: "ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד".

מעבר, מאיזור נוחות מאוד מרווח לאדם אל הלוא נודע..

עברנו את יום הכיפורים, איזור נוחות של "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאותיכם לפני ה' תטהרו", הקב"ה הופך אותנו להיות כאנשים חדשים, לפתוח שנה ברוגע ובעבודה חוזרת ונשנית ככל מהותם של החיים על המידות של האדם..

אך יש כאן משהו אחד שאולי אנו קצת מפספסים בכל העניין..

יש כאן חיבוק, מעבר מאזור נוחות של יום הכיפורים, לשבת בחוץ, במשך שבעה ימים, בדירה ארעית. באזור שהוא לא הכי נוח עד שקבעו חז"ל בגלל זה ש:"המצטער פטור מן הסוכה", ואומר לנו ריבונו של עולם כדברי האריז"ל הקדוש: "ששתים כהלכתן ושלישית אפילו טפח", דומה למאמר הכתוב בשיר השירים "וימינו תחבקני", כי החיבוק הזה..

.הוא ממשיך וממשיך ללא מעצורים..

זכיתי וראיתי בספר מדרש פנחס (אות ז,דף כד):

"ג' ימים אחר יום הכיפורים, נשאר הארה מיום הכיפורים, ולכך מחמת הארת יום הכיפורים מוחל הקב"ה גם כן עוונותיהם של ישראל ובערב יו"ט עוסקים בסוכה ולולב, וכך יום טוב הראשון הוא "ראשון לחשבון עוונות".

תארו לעצמכם, אבא שיקרא לבנו שיביא לו חיבוק כי הוא אוהב אותו מאוד מאוד, וכי הילד יקח אחורה את אביו, אלא הוא יהנה מעצם החיבוק כל רגע וכל שנייה.

וכך אנו צריכים להיות בחג הסוכות, לשבת בסוכה לנשום עמוק את האויר פסגות הזה של "וימינו תחבקני", ולתת למונה המצוות של כל רגע ורגע של "בסוכות תשבו שבעת ימים".

בואו ותשמעו סיפור מה זה אהבה וחסד שיכול לעשות אדם אחד, הארת פנים חיבוק, אפילו גם אם הוא לא ממשי במיוחד, אבל הוא חיבוק שאין למעלה הימנו (גליון אשריכם ישראל, סוכות תשפ"ה):

האדמו"ר מפיטסבורג נפטר בשנת תשפ"א, מנהג היה לו לאדמו"ר שכל אברך מקהילתו שזכה לבנות לראשונה סוכה משלו היה האדמו"ר עולה לסוכתו בימי חג הסוכות לשתיית לחיים.

באחת מן הפעמים, כאשר עלה הרבי לסוכת אחד האברכים, והתיישב בה והחל בחלוקת לחיים לכל הנמצאים, הבחין שאחד הילדים אינו תחת הסכך וקרא לו שייכנס לפנים הסוכה, אך הסוכה הייתה צרה מלהכיל את כל הנמצאים ולא נותר מקום לילד, לקח האדמו"ר את הילד ובאבהיות רחימאית הושיבו על ברכיו כאב הנושא את בנו.

בני המשפחה שראו בכך, מיהרו להביא מצלמה להנציח את המחזה משובב הלב, כשהבחין האדמו"ר שמצלמים אמר על אתר: מה עם שאר הילדים?! גם הם רוצים תמונה עם הרבי! וכך לקח האדמו"ר ילד אחר ילד והושיבו על ברכיו, והמתין עם אשר כולם יזכו לתמונה כשהם יושבים בסוכה על ברכי הרבי!!!.

זה סוג החיבוק בה"א הידיעה, בינינו, שכל אחד מאיתנו צריך...

חג שמח ומבורך לכל בית ישראל היקרים והאהובים!!!