הימים – ימי תחילתה של שואת יהודי אירופה האיומה. המקום – העיר קישינב, שבאותה העת נמצאת תחת שליטתה של ברית המועצות. הרב יהודה לייב צירלסון, רבה הראשי של העיר ושל חבל בסרביה כולו, כותב מכתב הממוען לצד השני של הגלובוס – העיר טורונטו שבקנדה, מכתב, שנשאר רלוונטי במיוחד גם כיום, יותר מ-80 שנה לאחר מכן.

הרב יהודה לייב צירלסון נולד בשנת תרט"ו בקוזלץ שבאוקראינה. כבר בגיל עשרים נתמנה לרבה של העיירה פרילוקי שבמדינת הולדתו, תפקיד בו שימש במשך כשלושים שנה. הרב צירלסון שילב בדרשותיו ובכתביו ידע תורני עמוק עם השכלה כללית רחבה, והיה ידוע בפרסומיו הרבים בכתבי עת בעברית, יידיש ורוסית, בהם עסק בסוגיות ההלכתיות והקהילתיות שעמדו על הפרק.

בשנת תרס"ח התמנה הרב צירלסון לרבה של העיר קישינב ולראש הישיבה שם, תפקיד שהפך אותו למנהיג רוחני מרכזי באזור כולו. הוא פעל ללא לאות להגנת זכויותיהם של היהודים, כפי שבא לידי ביטוי בעצומה נגד האנטישמיות שארגן במהלכו של משפט בייליס הנודע. בשנת תרע"ב היה הרב צירלסון בין מייסדי תנועת "אגודת ישראל" העולמית, וכיהן כחבר במועצת גדולי התורה של התנועה.

לאחר מלחמת העולם הראשונה, כשחבל בסרביה סופח לרומניה, מונה הרב צירלסון לרבה הראשי של בסרביה כולה. בתפקידו זה הקים מערכת חינוך חרדית מקיפה, החל מגני ילדים ועד ישיבות. הוא עמד בראש ישיבת קישינב המפוארת, שהעמידה דורות של תלמידי חכמים ורבנים מפורסמים. בנוסף, יסד בקישינב סניף של אגודת ישראל, ופעל להפצת לימוד הדף היומי. גם כשכיהן כסנטור בפרלמנט הרומני, ניצל הרב צירלסון את מעמדו לטובת הקהילה היהודית, ופעל נמרצות נגד גזירות אנטישמיות ולמען זכויות היהודים.

בתקופה המדוברת, הגיע לידי הרב צירלסון מכתב שנשלח על ידי הרב מאיר שוורצמן, שהקים מוסדות חינוך חרדיים בקנדה הרחוקה. הרב שוורצמן התלבט האם ניתן לקבל ילדים שהוריהם חילונים למוסדותיו או שיש לחשוש מהשפעתם הרעה, והתייעץ בנושא עם הרב צירלסון. במכתב התשובה של הרב צירלסון, המובא כאן בהמשך, שלל מכל וכל את דחייתם של הילדים, והורה כי יש להתאמץ ולמצוא היתר על מנת לקבלם.

כך כותב הרב צירלסון במכתבו:

"יום י"ז לחדש אלול שנת תרצ"ט
שלו' רב לכבוד חביבי הרב המצוין בתורתו, בהטפתו החרדית
ובעסקנותו הצבורית מו"ה מאיר פל' שווארצמאן
בק"ק טאראנטא
ע"ד שאלתו בנדון ה"תלמוד תורה" וה"ישיבה" שבעירכם, שיש בהם כשש מאות תלמידים "ונמצאים תלמידים מהורים חרדים", אבל גם מהורים מחללי שבתות בפרהסיא ושאר תועבות וגם בניהם חפשים כו'. והיות שמצינו שאחד מאלף הבא מהורים חפשים הולך בכל זאת בדרך מישרים ומטב דרכו ומתחבר עם חברים ישרים כו' ולרוב תומכים החפשים גם במוסדי החינוך החרדים, ואעפ"י שהם משחיתים את דרכם, בכל זאת חפצים, שבניהם ילמדו בת"ת של החרדים ולבלתי סור ממעשיהם התועים כו'. האם מותר לקבל לאותם בתי החינוך תלמידים כאלה, או שיש לדחותם משום דנקטינן ש"אין מלמדין תורה לתלמיד שאינו הגון"?"

הרב צירלסון פותח בהצגת שאלתו של הרב שוורצמן. הרב שוורצמן מתחבט האם לקבל למוסדותיו ילדים להורים חילוניים, מחללי שבתות בפרהסיא ("חפשים") או שיש לדחותם.

ממשיך וכותב הרב צירלסון: "דחיית ילדי ההורים החפשים מלהתקבל להת"ת או להישיבה שלכם, לבד העובדא מצד עצמה, שהיא זריקת אבן אחרי הטובע ולבד האיבה העצומה הצפויה ממנה, הנה לפי תכונת דורנו, עלולה לקעקע חלילה בהמשך הזמן את כל בירת בית הספר הנזכרים. לכן עלינו לְמַשְכֵּן נפשנו בשביל המצאת היתר".

בקטע זה, מדגיש הרב צירלסון כי יש להתאמץ במיוחד ("למשכן נפשנו") על מנת לקבל ילדים אלו, ואין כל מקום לדחייתם.

מונה הרב צירלסון מספר טעמים לכך שאין לפסול ילדים אלו: "והיתר כזה הנהו מופיע לפנינו מטעמים אלה: א. נראה, כי מניעת למוד התורה עם תלמיד שאינו הגון היינו דוקא בהיותו כזה, שהוא בא באנשים בתור עומד ברשות עצמו ועבריינתו היא על דעת עצמו; אבל אלה הילדים הרכים, שהוריהם החפשים מוסרים אותם לבתי חנוך חרדים, כל אחד מהם הוא בבחינת "תם", שאין לדחותו, כמו שפסקו הרמב"ם (ריש פ"ד מהל' ת"ת) והטור (יו"ד ריש סי' רמ"ו) דאף שענין "תם" הוא כ"שאין ברור לנו, אם הוא טוב, או לאו", ובנד"ד הלא מפורסמת עבריינות אלה, מכל מקום, כיון שהם מגודלים בבתי הוריהם החפשים, הרי בטבע הם נגררים אחריהם בתום ילדותי, דלפיכך "מנהג אבותיהן בידיהן", אם כן הרי זה כל שכן מהא שמוציאים מטעם זה אפילו מכלל עובדי כו"ם את העכו"ם שבחו"ל. כדאיתא בחולין (י"ג ב') בתוספות (ריש ע"ז בד"ה "אסור") בטור (יו"ד סו"ס קמ"ח) בשם רש"י ורשב"ם ובשו"ע (שם)".

הטעם הראשון שמביא הרב צירלסון, הוא שעבריינותם של ילדים אלו אינה מצד עצמם, אלא משום שגדלו בבית הוריהם, שעל כן הרי הם נגררים אחריהם, ואין לפוסלם מטעם זה.

הרב צירלסון מוסיף לבאר: "ב. ברמב"ם (שם) ובטור ובשו"ע (שם) נקבע הדין בסגנון "אין מלמדין תורה" כו'. (דהיינו כפי שהוא במקורו בנזיר י' א'. "לא ישנה אדם לתלמיד שאינו הגון"), תחת שהיה להם להביע הדין בכל תקפו, דהיינו "אסור לאדם לְלַמֵד לתלמיד שאינו הגון", הלכך מוכח מזה שפיר, דמיירי רק מזהירות דלכתחלה, אבל בדיעבד, אם התחיל אדם ללמדו, תו רשאי להמשיך הלמוד, כהא דנקטינן ד"אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש", דהיינו רק בתור "מצוה מן המובחר", כמו שפירש הב"ח (ריש סי' צ"ג) דאילו בדיעבד, ודאי יוצא כל ההמון בתפלתו, אף שרובו ככולו הנהו משולל, בעוה"ר, מהקדמת מ"כובד ראש", והכי פירש המג"א (שם ס"ק ג') את הדין ד"אין להתפלל אלא מתוך הלכה פסוקה", דהיינו רק לכתחלה".

בקטע זה מסביר הרב צירלסון, בהתאם לדיוק לשון הרמב"ם ושאר הפוסקים, כי הא דאין מלמדים לתלמיד שאינו הגון הוא רק לכתחילה, אולם בדיעבד, אחרי שכבר התחיל ללמדם, ודאי רשאי להמשיך הלימוד, ואם כן הרי ודאי שאין צורך להוציא תלמידים אלו מן המוסדות.

עוד כותב הרב צירלסון: "ונראה ראיה ברורה לזה מהא דנקטינן במכות (שם), ד"תלמיד שגלה מגלין רבו עמו" בשביל שימשיך ללמוד עמו שם תורה, אף דמחזיקינן לו בתור תלמיד שאינו הגון, כמו שמתבאר מהסוגיא. אלמא, דכיון שכבר התחיל ללמדו דהיינו דיעבד, רשאי שפיר להמשיך למודו. ממילא, כיון שאין לך שעת הדחק גדולה מזו, שאני קיימים בה, באם שנדחה ילדים רבים חפשים מתלמוד תורה, הרי נקטינן דשעת הדחק כדיעבד דמיא. הוא הדבר שאדמו"ר ז"ל בשו"ע שלו (הל' ת"ת פ"ד סי' י"ז) פסק ד"אם אי אפשר למוטב תחלה, והוא דוחק ליכנס ללמדו, תהא שמאל דוחה וימין מקרבת, "דהיינו נמי מכעין דיעבד".

מוכיח הרב צירלסון טענה זו מהגמרא במסכת מכות, שאומרת שתלמיד שגלה מגלין רבו עמו, אף שבוודאי מדובר בתלמיד שכרגע אינו הגון.

"ג. יתר על כן נראה לפיענ"ד, דבכוונה דקדקו חז"ל ובפוסקים לומר "תלמיד שאינו הגון", ולא בלשון יותר מבוררת: "תלמיד עבריין", בכדי להשמיענו בזה דמיירינן רק ממי שאינו "הגון", דהיינו שאינו ראוי ללמוד תורה, מחמת שידועה שאיפתו לדבר התורה ובשאלותיו בשביל לעשותה "פלסתר", דבכהאי גונא, אם נלמדו תורה יוסיף לחזור על קיאו, ונעבור איפוא על "לפני עור לא תתן מכשול", כדברי התוספות בחגיגה (י"ג א') בד"ה "אין מוסרין" לענין המלמד תורה לנכרי.  בנוגע לבעל תכונה כזו הוא שאומר הרמב"ם ד"אם היה הולך בדרך לא טובה (שהיא שאיפתו הנזכרת) מחזירין אותו למוטב כו', ואח"כ מכניסין אותו לביהמ"ד ומלמדין אותו". וכך היא גם כוונת הטור והשו"ע בזה. לא כן מי שהוא עבריין, אדרבה עלינו להשתדל ללמדו תורה, כדקאמרינן במד"ר בריש פתיחתא דאיכה: "הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו: מתוך שהיו מתעסקין בה, המאור שבה היה מחזירן למוטב".

בקטע זה מסביר הרב צירלסון שאין בעיה ללמד תורה לתלמיד עבריין, ויש לחשוש רק במקרים בהם רוצה ללמוד התורה על מנת לעשותה פלסתר – היינו השמצה ועלילות דברים, שהרי בעת שמלמדים תלמיד כזה – עוברים על 'לפני עיוור לא תתן מכשול'.

"הם המה הדברים המפורשים באבות דר' נתן (ספ"ב): … ובית הלל אומרים "לכל אדם יְשַנֵה, שהרבה פושעים היו בישראל ונתקרבו לתלמוד תורה, ויצאו מהם צדיקים, חסדים וכשרים". המורם מכל זה הוא, כי כדָאָה היא התלכדות טעמים כאלה לסמוך עליה בלי פקפוק לענין שלא לדחות שום ילד, המובא מהוריו או מאפטרופסיו העבריינים אל הת"ת או ה"ישיבה" שלכם מבלי לחוש כלל לתוצאות, המתנגדות חלילה למטרתכם הקדושה, כדקאמרינן בברכות (ו' א') "בהדי כבשי דרחמנא למה לך"?
אתם הנכם באים לטהר, לכן יסייעו אתכם מן השמים!
ידידו דוש"ת יהודה ליב צירלסאהן".

ביום ראשון, י"א בתמוז ה'תש"א, במהלך מלחמת העולם השנייה, הפציצו הגרמנים את העיר קישינב. הרב צירלסון נהרג בהפצצה זו, והובא למנוחות בבית העלמין הישן של העיר.

בתקופה בה לעיתים קרובות קבלת ילדים או דחייתם ממוסדות שונים תלויה בעדה, מעמד המשפחה או עיסוק ההורה, מכתבו של הרב צירלסון מדגיש את מה שרבים אולי כבר הספיקו לשכוח. אוצר בלום ופוטנציאל אדיר טמון בכל ילד, האם שיקולים צדדיים – חשובים ככל שיהיו – ימנעו ממנו את האפשרות לממשם?