אות חיים • בדרך הישר והרצוי / חיים ולדר

1.

המקום: בית הכנסת הגדול בבני ברק.

הזמן: תפילת שחרית.

בחור שהגיע כמה שניות אחרי, פונה אלי ושואל האם נפלו ממני מאתיים שקלים.

ניסיתי להיזכר האם ייתכן שהשטר נפל ממני, היה לי ספק קטן שכן, אך הוא היה רחוק מכדי להתקרב אפילו למסקנה.

"לא" אמרתי לו "לא נראה לי שזה ממני".

הבחור הלך ממתפלל למתפלל ושאל את אותה השאלה. כולם ענו לו את אותה התשובה. לרובם היה רגע של ספק, חלקם הושיטו יד לארנק או לכיס של החולצה אבל בסיום הבירור העצמי התשובה היתה: "לא. לא נראה לי שזה שלי".

כשהוא סיים את הבירור שלו ניגשתי אליו ואמרתי: "מה שקרה כאן היה מליצות יושר גדולה על עם ישראל שומרי התורה והמצוות. מאתיים שקלים אינם פרוטות, אך יושרם של שומרי המצוות גבר על הכל".

2.

נסו לעשות את הניסוי הזה בעיר שאיננה חרדית והתוצאות יהיו אחרות לגמרי.

בעצם, מדוע לדבר בלשון עתיד. העיתון הנפוץ במדינה עשה את הניסוי הזה. כתבי העיתון פיזרו חמישה ארנקים ברחובה של עיר ובתוך כל אחד מהם הניחו מאה שקלים וכתובת להחזרה. הניסוי נעשה בחמש עשרה ערים בישראל. כאמור חמישה בכל עיר.

והנה התוצאות: כמעט ולא היתה עיר אחת בה הוחזרו יותר משני ארנקים. הגדילה לעשות באר שבע ואילת בהן לא הוחזר אפילו ארנק אחד. באחת הערים הוחזר ארנק אחד והאיש אמר בכל הרצינות כי הוא החזיר את הארנק רק מפני שמדובר היה במאה שקל "אם היו שם כמה אלפים אני לא חושב שהייתי מחזיר" פיזם.

וכעת לתוצאות הניסוי בעיר הגובלת עם ת"א ר"ג וגבעתיים. העיר בני ברק:

בבני ברק הוחזרו ארבעה ארנקים מתוך החמישה. שתי נערות חרדיות, תלמיד ישיבה ואברך מבוגר שהתקשר לחוץ כולו להחזיר את האבידה.

תשאלו מה קרה עם הארנק החמישי? ובכן הוא נמצא על ידי עובדת זרה ממוצא סיני … היוצאת מן הכלל שהעידה על הכלל.  העיתון קובע כי בני ברק הצדיקה את עצמה כעיר חרדית האמונה על מצוות השבת אבידה.

בפרשת השבוע שעבר נאמר "רק אין יראת אלוקים במקום הזה… והרגוני". זה אומר שבני אדם שאינם מאמינים בבורא עולם ובתורתו, מסוגלים להרוג ובוודאי שלגזול.

הדבר היחיד שמונע את כל בני האדם שאינם שומרי תורה ומצוות לפשוע ולגזול היא "אימתה של מלכות" ועל כך נאמר "אלמלא אימתה של מלכות איש את רעהו חיים בלעום".

מחקרים שמעשו כדי לבדוק מה מונע אנשים מלפשוע הגיעו לשלושה מרכיבים עיקריים: 1. התועלת שאפשר להפיק מהפשע 2. מידת הסיכון להיתפס 3. העונש הצפוי במקרה שהפשע נחשף.

המחקרים שכמובן נעשו בקרב אנשים שאינם שומרי תורה ומצוות, אינם מגיעים בכלל לנושא החינוך או המצפון. הם אמנם קיימים באופן ההצהרתי, אך בניסוי מעשי הם לא מהווים מכשול.

אחד המחקרים למשל, הציע לסטודנטים להרוויח כסף תמורת מבחן בן עשרה תרגילי מתמטיקה. כאשר כל תשובה נכונה  מזכה את המשיב בעשרה דולרים. משך המבחן היה עשר דקות.

בתום עשר הדקות נמסרו השאלונים לבוחנים. ובסיכום של עשר קבוצות כאלה, עלה כי בממוצע הצליח כל סטודנט לענות על 4 שאלות מתוך העשרים.

לאחר מכן ניתנו מבחנים דומים לעשר קבוצות אחרות. אך כאן היה שינוי. בתום עשר הדקות נתבקשו הנבחנים לגרוס את הדפים ולהודיע לבוחנים כמה תשובות ענו ובהתאם לכך לקבל את הכסף…

נו, מה נראה לכם? לפתע "ענו" הסטודנטים שש תשובות ויותר…

כאשר הבוחנים "גילו" לסטודנטים לפני המבחן  שרוב הקבוצות האחרות הצליחו לענות  על שמונה תשובות, עלו לפתע ההישגים (הגרוסים, לא לשכוח…) לעשר תשובות ויותר… כאשר כל תשובה מזכה את בעליה בעשרה דולרים…

מסקנה: אנשים (שאינם אמונים על חוקי התורה) עלולים לרמות ולגזול כאשר השיקול היחיד שלהם לא לדווח על כל התשובות הוא שלא "יעלו עליהם".

4.

הפסיכולוגיה מכירה בשלושה שלבים בהתפתחותו הנפשית של אדם. השלב הראשון הוא ה"איד" שהוא הצד הבהמי היצרי של האדם הדואג רק לעצמו ולסיפוקיו המהירים בלי לעשות שום חשבון מוסרי.

השלב השני הוא "אגו" שגם בו האדם דואג לעצמו אך מתחשב בכללים מוסריים בהכירו את חוקי העולם ובהבינו כי אם יעבור עליהם הוא עלול שלא להשיג את שלו ואפילו לסבול. השלב הבא הוא "הסופר-אגו" שהוא המצפון. בשלב זה האדם מוותר על רצונותיו בשל עקרונות מצפוניים.

הניסוי שהוזכר בתחילת המאמר ובעצם מציאות החיים בעולם, מלמדים שהדרך היחידה כמעט להפוך אדם לאיש מוסר ומצפון אמיתי, והדגש הוא על אמיתי – היא מחויבות לתורה ולמצוות.

חוקי התורה הופכים כל אדם שומר תורה ומצוות לדמות מוסרית המחויבת לדברים בלי קשר למה שגופו רוצה. כל "מצפון" אחר הנתון לשיפוטו של אדם – עלול להיות חלקי וממוקד שוב במה שגופו חפץ, ועלול להיות מוגבל.

5.

מצפון הוא מלשון מצפן – כלי המאפשר לאדם למצוא את הדרך הנכונה, לא לתעות לא לטעות וכן לתהות על מעשיו הוא. האם מישהו מכיר כלי כזה הנולד על האדם עצמו?

אנשים בכל העולם מעצבים את השקפתם על פי הסביבה שהם מתגוררים בה או על פי חומר שקראו בעיתונים. רובם גם ישנו את דעתם על פי רגשותיהם ירחמו על האכזרי ויתאכזרו על הרחמן אם רק הוצג בצורה בלתי מחמיאה.

וישנו את הנימוס שאינו אלא מלבוש ומסיכה והתאמה לסביבה. בנימוס אין דבר וחצי דבר עם המצפון, וככל שהאדם מקפיד במסכתו כך הוא מזניח את תוכו. לא בחינם דווקא אנשי הנימוס הידועים ביותר – הגרמנים – התגלו כגדולי המרצחים בהיסטוריה האנושית.

המצפון היחיד שיכול להיות אמיתי הוא משהו שגדול וחזק משכלו והבנתו של האדם, מחויבות למשהו נשגב ולא ארצי. אמונה. יראת שמים. מחויבות לצו התורה וקיום המצוות.

6.

מדוע אנשים חרדים יאמרו לירקן שהוא נתן להם עודף ממאה במקום מחמישים? מדוע מתקשרים אלי לבקש רשות לצלם דף מספרי? מדוע מפעם לפעם מתקשר מישהו שאמחל לו על כך שקרא את כל הספר בחנות (ובהזדמנות הזו אני מודיע על מחילה מראש לכל הנ"ל)? האם הם מסתכנים בעונש? בביזיון? הן איש לא ידע.

אין זאת אלא, כי הבושה היא בושה פנימית. של האדם מעצמו. הנפש אומרת לאדם: "זה לא בסדר מה שאתה עושה". זה המצפון האמיתי.

כאשר ילד מגלה סימני זלזול בממון חבריו/הוריו/מכולת, הדבר הנכון ביותר הוא לעורר אצלו את רגש הבושה החיצונית במטרה להשריש אצלו את הבושה הפנימית (המצפון). אין זה אומר חלילה לביישו ברבים. אלא לדבר איתו שוב ושוב על הבושה הנוראה במעשיו. כמה היה מתבייש אם היו יודעים זאת (או אם יודעים זאת) ככל שיזהה הילד את מעשה הגזלה עם בושה, יש סיכוי שתתפתח אצלו בושה פנימית. מעצמו. גם כשאין סיכוי (או סבור שאין סיכוי) שייתפס.

בילדותי נהג אבי שיחי' לתת לי לספור סכומי כסף גדולים של הגמ"ח המשפחתי. הוא היה אומר לי שעלי להיזהר בספירה מפני שזה כסף ששייך לזולת ואסור שיהיה מצב שאפילו פרוטה אחת ת י א ב ד… אני זוכר עצמי סופר עשרות אלפי לירות (בגיל 12 זה הפך לשקלים) ונזהר זהירות יתרה פן אשוב בגלגול. נקל לשער שאפילו לא חלפה במוחי בדל של מחשבה  ל ק ח ת  אפילו שטר אחד בודד.

במחשבה לאחור, זו הייתה דרכו החכמה של אבי לשלב את אהבת הכסף הטבועה אצל רוב בני האדם לבין זהירות מופלגת בממון האחר.