סודו של עקידת יצחק נחשף: שלימות הכוונה

בכל  בוקר, כהכנה לפרשיות הקורבנות לפני התפילה אנו אומרים פרשת העקדה, כדי ללמוד מפרשת העקידה את עיקר עניין הקורבנות.

למה? מהות הקורבנות, זו עקידת יצחק, המהות של הקורבן, זו המוכנות של האדם להקריב את עצמו, אלא שהקב"ה נתן לאדם אפשרות להקריב בע"ח במקומו.

הרעיון של קורבן הוא אחרי שהאדם מוכן למסור נפשו, כי הוא חטא, הוא מרגיש מנותק מהקב"ה, ניתוק גדול כ"כ עד שהוא מרגיש שטוב מותו מחייו, ואז הקב"ה זיכה את האדם באפשרות של קורבן במקום האדם, כתוב בספרים שהאדם היה מגיע למקדש, היה מגיע למקום של שיא ירא"ש, היה רואה וחווה את הקדושה במקדש, היה מבין שאין משמעות אמיתית לחיים אם לא התומ"צ.

הלווים היו מנגנים מה שהיה עוד יותר מעורר את לב האדם לתשובה, ואז היהודי היה מרגיש מרירות וחרטה על החסרונות שלו, אז הוא היה מוצא נחמה שהקורבן הוא במקום האדם. האדם מקריב קורבן ומתקרב להקב"ה.

וכמו המעשה שהיה עם האריז"ל שהגיע לפניו יהודי שחטא ופגם חטא בעבירות קשות מאד, ובכה לפניו שיתן לו דרך תשובה, ואמר לו שעונשו בשריפה, וצוה להשכיבו על המטה ולקשור אותו, ולבשל עופרת בכלי על האש, וכאשר היה העופרת מוכנה, שכב האיש בעיניים עצומות והסכים בכל לבו למסור נפשו כדי לכפר עונותיו, ובאותה שעה שפך לו האריז"ל …דבש לתוך פיו ואמר לו 'וסר עונך וחטאתך תכופר'.

כיון שהאדם מוכן לכך, אז אין צריך להמיתו.

וגם בעקידה,  הלכו אברהם ויצחק, שניהם יחדיו זה לעקוד וזה להיעקד, ורק לאחר שכבר שכב על המזבח, ושלח ידו אל הסכין, אחרי שהכוונות היו בשלימות, רק אז באותה שעה בא המלאך ואמר 'אל תשלח ידך אל הנער'.

זו משמעות הקורבן, קורבן זה לא סתם שהאדם מביא קורבן… אומר הרמב"ן שהאדם מכוון שהוא היה אמור להיות הקורבן

 

יש גם קורבן עולה, שהאדם משכיל ומבין כמה הוא רוצה להתקרב ולהידבק בא"ס, כמה הוא מואס בעולם החומר כמה הוא רוצה להתקרב אל הקב"ה, זו גם סיבה שהיה רוצה האדם לבטא את אהבתו להקב"ה, לכן היה מביא קורבן עולה לתת ביטוי לאהבתו האין סופית להקב"ה.

כמ"ש האור החיים הק' בפסוק ואהבת את ה"א בכל לבבך וכו'. כשאדם היה בא לביהמ"ק בדביקות עד שהיה הכהן רואה שהוא מוכן שתצא נפשו בדביקות אז היה הכהן מצוה עליו תפתח את עיניך ותקריב עולה תחתיך.

שלא יהיה כמו נדב ואביהוא שמרוב דביקות בהקב"ה יצאה נפשם, בכלות הנפש.

הקורבן הוא במקום האדם. או כדי לתקן פגמו, או כדי להגיע לשלימות הקירבה להקב"ה.

וכתוב בשו"ע סי' א' סעיף ה' 'טוב לומר פרשת העקדה'.  אנו מתחילים עם העקידה את היום שלנו, כמו אומרים שגם אנו רוצים להיות מוכנים למסי"נ, אנו גם מבינים שזו משמעות החיים האמיתית, אולי אנו לא בדרגה הזו, אבל לפחות מיישרים את המצפן ואומרים שזו הדרגה שאנו רוצים להעריך ולהעריץ.

אמירת העקדה היא לא מידע מההיסטוריה, אלא כהפנמת חשיבות המסירות נפש למען הקב"ה.

מצינו במדרש שאברהם עקד את יצחק, למה?

אמרו חז"ל שביקש יצחק מאביו אברהם שיקשרנו שלא יבעט בו בשעת מעשה, והרי הוא הולך למסור נפשו כמו  כבשה תמימה, וזה מה שאנו מבקשים מהקב"ה 'ועקדת יצחק לזרעו תזכור' מהי העקידה? מה שקושרים את הידיים ואת הרגלים.

וכך לומד האדם שהוא צריך לעקוד את עצמו.

כך לומד האדם  ליישר את עצמו לערכי אמת ונצח.

אמנם קשה, מסופר מעשה בשב"כ, מספרים שיש מדרגות של פיקוד  וסמכות, כאשר מרוממים את האדם, ככל שמרוממים אותו בוחנים אותו יותר,  ואחת הבדיקות שעושים לו האם הוא ראוי לעלות ממדרגה למדרגה. עושים הצגה, כאילו שבו אותו בשבי אצל בני ישמעאל ומנסים לשבור את רוחו שיגלה סודות עושים הרבה הצגות, לדוגמא מדפיסים למען הנסיון עיתון וכותבים שמענים את הילדים שלו וכותבים כל מיני תיאורים קשים, הוא לא יודע שהם לא ערבים הוא חושב שהוא נלקח לשבי, הרבה אנשים נשברים…

מעשה באחד שעבר את כל הניסיונות הקשים, לאחר שנים הוא כבר יצא מהתפקיד ושאלו אותו איך הוא החזיק מעמד במבחן? חקרו אותו מה הסוד שלו?

חקרו אותו מה הסוד שלו? איך הוא יכל להחזיק מעמד? והתשובה הייתה, שיום אחד שמע את המצערים אותו, שהם מדברים עברית, ואז הוא הבין שכל הניסיונות הם סתם הצגה, הוא הבין שזה לא אירוע אמיתי. כך הוא הצליח להחזיק מעמד.

המוסר השכל,  כשאדם יודע שהוא בניסיון, הוא יודע שאם ימשיך להחזיק מעמד, בסוף הוא יתוגמל, למה זה חשוב לדעת? כי כאשר יש לאדם ניסיונות הוא מבולבל הוא שואל את עצמו, האם אני פועל בצורה נכונה או לא, הוא מבולבל לגמרי, הוא כבר לא יודע האם הוא פועל בצורה ערכית, או שהוא כן ערכי אבל הוא חושב שזה לא משתלם,  הוא רוצה להתנקם אבל הוא לא מתנקם , הוא מחזיר חובות הוא מוותר, הוא משקיע בלימוד תורה, הוא משקיע בערכים, הוא לא מתוגמל, המציאות מעוררת אצל האדם שאלות, תחושות קשות, המציאות מעוררת באדם קשיים המציאות מעוררת באדם ספיקות, ואז האדם מבולבל מאד, אם היה יודע שכל התחושות האלה זמניות זה יעבור, יהיה לו קל יותר, יהיה לה נעים יותר.

אם יידע האדם שעוד זמן מועט הוא ירגיש טוב, אם יידע האדם שעוד יבוא הזמן והוא כן ירגיש טוב, עוד יגיע הזמן שהאדם ירגיש שכל ההשקעה הייתה משתלמת, אם היה יודע זה יהיה יותר קל.

כך הוא בעניין הניסיון, כעת הניסיון קשה, קשה מאד, אבל עוד כמה דק', עוד כמה שעות, עוד כמה שבועות, לפעמים עוד כמה חודשים ושנים, יתברר לאדם שהכל היה רק ניסיון, והאדם כן יתוגמל.

היצר הרע מבלבל עם הרבה ספיקות, ולכן מתחילים את היום עם סיפור העקידה, כך אנו מיישרים את המצפן והמצפון שלנו.

עוד בעניין העקידה, אומרים רבותינו כשהלכו להר המוריה חשב יצחק שהולכים למצוא שם שה, אבל ביום השלישי כשהגיעו אל הר המוריה, יצחק לא ראה שום שה, וכבר הגיע זמן לומר שהולכים לעקוד את… יצחק! הרי כשצריך לבשר בשורה קשה לאדם, מביאים רופא ואחות לשמור עליו שלא יתעלף!

הולכים לעקוד את יצחק, איך לא פחד אברהם שיצחק יתעלף מבשורה כזאת? כתוב שם שאמר אברהם, אלוקים יראה את השה לעולה, ואם לא יראה אז לעולה בני! (רש"י)

זה פלא גדול, ידע אברהם שדרגתו של יצחק, שאפשר לאמר לו שהולכים לעקוד את יצחק, ויצחק יהיה מוכן להכיל את המידע הזה!

ידע אברהם שיצחק בנו מוכן לבשורה כזאת!

זה היה החינוך בבתי אבוה"ק, הילד היה מוכן להיעקד על קידוש השם, יכל אברהם לאמר את הדברים לבן שלו, והוא גם מבין שהבן שלו יצחק לא עתיד להתעלף…

כך התקיים וילכו שניהם יחדיו, יחדיו שניהם באותה הרגשה.

כתב רשב"י בספר הזהר כשיש דינים על האדם, אם יאמר פרשת העקדה בכוונה,  באותה שעה יוצאת בת קול ואומרת למקטרגים 'אל תעש לו מאומה'!

עוד מופיע בזוהר: 'אין בעולם מה שמבטל מיתה ומגפה וחולאים רעים כמו עקדת יצחק'.

אברהם ויצחק בשגרת החיים מוכנים למסור את הנפש, אנשים בטעות מתרגלים לחשוב שאמונה ובטחון בהשם תלוי בראיית 'נס' אם ראיתי נס, כנראה שישנה השגחה מיוחדת.

בטעות מצפה האדם שיהיה אירוע מרשים ואז הוא יאמין בהשם…

אאע"ה מלמד אותנו לא רק המבול נס, אלא כל דבר פשוט בחיים, כולו נס.

כתב השפת  זה הלימוד שלימד אברהם אבינו להתבונן בהשגחת הבורא איך שהוא מנהיג את העולם, זוהי  הכנעת 'קליפת נמרוד', כי נמרוד ראה נס של מבול ואז אמר יש אירועים מפחדים מזעזעים מידי פעם… ולכן הוא רצה להתכונן על ידי בניין גדול להחזיק את השמים שלא יהיה שוב מבול.

אברהם אבינו לעומתו אומר  לא רק ניסים  או אירועים גדולים, אותם עושה הקב"ה, אלא אפי' החיים היומיומיים הם כולם מעשיי הקב"ה

כמו שקריעת ים סוף זה מעשה נסי ולא אנושי, אין אדם שיכול לעשות מעשה כזה, כך גם לגביי עצם בריאת הים , גם זה נס, הים לפנינו הוא נס, אין אדם בעולם שיכול לברוא את הים.

אין הבדל בין 'הים' לבין אם 'נבקע הים' שניהם זה אותו נס.

כמו שאף אחד לא יכול לעשות נס

אף אחד לא יכול לברוא את הים

אז אם הים לפנינו  הוא כמו נס, שהרי את הנס אף אחד לא יכול לעשות.

וגם את הים אף אחד לא יכול לברוא, לכן אומר אאע"ה אין הבדל בין נס לטבע, שניהם זו תופעה שאי אפשר לברוא אותה.

זה מה שמחדש אאע"ה אל תחכה לנס להאמין, תראה את הטבע ותאמין בדיוק כמו הנס, אין הבדל בין נס לבין טבע.

אין הבדל בין נס לטבע, אמנם הנס הוא לא שכיח

 

 

והאדם פעמים חי במעין ציפייה סמויה, שאם ייקרה משהו מרשים אירוע גדול, אז הוא יהיה מאמין בהקב"ה, אבל אברהם לא צריך 'אירוע מרשים כדי להאמין בהקב"ה אלא 'שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה', גם בשגרה גם ביום יום, גם בטבע הוא רואה שזה מעשה 'ניסים' אלא שהתרגלנו.

ולכן אברהם תמיד דבק בהקב"ה הוא חי עם הנחת יסוד פשוטה של: 'המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית'.

ומטרת אברהם בחיים לקדש ש"ש והבן שלו הוא ממשיך דרכו, משמעות החיים של אאע"ה זה הבן שלו, ופעמים שהאדם גם את משמעות החיים צריך להקריב למען קיום רצון השם.

אמנם בסוף הוא לא הקריב את הבן שלו

אבל הוא היה מוכן להקריב את הבן שלו.

למרות שיכל לראות ברוה"ק כמה טובה תהיה לכל עם ישראל בכל הדורות בזכות יצחק אבינו, אבל אם הקב"ה אמר להקריב את הבן ,מצווה אחת, אותה הוא עושה בשלימות, בלי חשבונות.

הוא לא מקריב רק את יצחק, אלא הוא מקריב את ההבטחה, כי ביצחק יקרא לך זרע.

הוא היה מוכן להקריב למען רצון השם, את כל מי שיצא מיצחק, את משה רבנו את אהרן הכהן את כל הנביאים את כל התנאים את כל האמוראים את כל גדולי עולם בכל הדורות…

 

למה קוראים למעשה העקידה, 'עקידת יצחק' הרי אברהם העלה את יצחק על המזבח וגם שם אותו וגם ערך את העצים וגם עקד אותו ושם אותו על המזבח

המדרש אומר כאשר יצחק ידע שהוא הולך להיות 'קורבן' להקב"ה, אמר יצחק לאביו אברהם, תקשור לי את הידיים ואת הרגליים למה? 'מפני שהנפש חצופה וכשאראה את המאכלת שמא אזדעזע ויפסל הקורבן…' כך אמר יצחק אבינו

כלומר יצחק מבקש שייקשרו אותו שלא ייתנגד.

אומר הכת"ס לכן העקידה קרויה, עקידת יצחק!

לא רצה יצחק שהיצר הרע יפחיד ויזיז אותו בזמן העקידה לכן היה מוכן להיעקד באופן מוחלט ואמר שכעת הוא 'רגוע'.

שיעקוד אותו כדי שלא יזוז בזמן שישחוט אותו אברהם, לכן המעשה קרוי 'עקידת יצחק'.

רש"י פירש: 'ויעקוד את יצחק בנו, ידיו ורגליו מאחורי הידיים והרגליים ביחד היא עקידה'

קשר את יד ימין לרגל ימין ויד שמאל לרגל שמאל

הידיים כלי המעשה, הרגליים כלי ההליכה, וכמו שאמר פרעה ליוסף, אתה יוסף תהיה המשנה למלך, 'בלעדיך לא ירים איש את ידו ואת רגלו בכל ארץ מצרים', כלל הפעולות שיכולים אנשים לעשות במצרים, לא יעשו בלי אישור של יוסף, ואיך מוגדרות הפעולות, לא ירים איש את ידו ואת רגלו, כלל הפעולות קרויות ידיים ורגלים.

משמעות הקשירה של הידיים והרגלים, זה כמו ביטול מוחלט של האדם אל רצון השם.

ונאמר ביצחק יקרא לך זרע, והשאלה היא 'איך ביצחק יקרא לך זרע' הרי הולכים לעקוד אותו? התשובה היא בגלל המוכנות של האבא והבן לעקוד את הבן למען הקב"ה, כמובן שבסוף לא עוקדים אותו אבל המוכנות היא זו שמזכה את אברהם ויצחק שיתקיים ביצחק יקרא לך זרע.

אומר המהרי"ל דיסקין רעיון נפלא, אברהם קודם עקד את יצחק ואח"כ שם אותו על המזבח (כך הוא סדר הפסוקים ויעקוד את יצחק וישם על המזבח)

למה קודם עקד את הידיים והרגליים של יצחק ורק אח"כ העלה אותו על המזבח?

התשובה היא בגמרא במסכת שבת (צד) שם מדובר בעניין הוצאה וטלטול ממקום למקום בשבת, ושם כתוב המוציא אדם חי במיטה בשבת מרשות היחיד לרשות הרבים פטור, למה? הרי הוא הרים אדם חי למה הוא פטור,

כי חי נושא את עצמו, אבל אם האדם היה כפות וקשור במיטה הוא לא יכול לזוז אז המרים אותו חייב משום מטלטל מרשות לרשות.

לפי זה הקב"ה אמר לאאע"ה 'העלהו לעולה', איך הוא יעלה אותו לעולה?

על ידי שקודם יעקוד את יצחק, ואז יצחק לא יכול לזוז, אחרי שיצחק לא יכול לזוז, אח"כ אפשר שיתקיים 'העלהו לעולה', שאברהם יעלה את יצחק, שהרי אם יצחק לא היה עקוד הוא היה עולה על המזבח, אם הוא היה עולה על המזבח אז לא היה מתקיים מה שאמר הקב"ה, העלהו, לכן כדי שיהיה 'והעלהו לעולה' היה צ"ל לפנ"כ 'ויעקוד' לעקוד לקשור את יצחק. כך מקיים אברהם את רצון השם 'העלהו' וכך יצחק לא עולה על המזבח אלא מעלים אותו, כך הוא מבטל את רצונו באופן מוחלט להקב"ה. וכמו שכתוב בליקוטי תורה, ובשם משמואל כתוב, מדוע בבית המקדש משתחווים בפישוט ידיים ורגליים?

כי יש כאן התבטלות מוחלטת של האדם אל האין סוף אל הקב"ה.

והרי ההשתחוואה שמשתחווים בבית המקדש בפישוט ידיים ורגלים, זה בבית המקדש, ויצחק נעקד, קשר לו אאע"ה את הידיים ואת הרגלים? היכן?

בהר המוריה, בבית המקדש!

יש מסי"נ שאדם מוכן למות למען רצון השם.

ויש מסי"נ שהאדם חי במסי"נ בשגרה מבטל את רצונו למען הקב"ה.

ואמר האדמו"ר מקוצק יש יותר שמוכנים למות למען הקב"ה מאשר לחיות למען הקב"ה.

למות זה מזעזע !אבל זה פעם אחת, לחיות זה יום יום לקיים את רצון השם…

ולפי זה אמר הקב"ה ביצחק יקרא לך זרע, ואז אמר הקב"ה העלהו לעולה, מעולם לא אמר הקב"ה שחוט אותו, לא! אלא העלהו!! איך תעלה את יצחק לעולה? על ידי קשירת ידיים ורגלים, וזו ההשתחוואה זו ההתבטלות, לא להרים יד ורגל שלא לפי רצון הקב"ה, אז אמר הקב"ה ביצחק יקרא לך זרע, איך? על ידי העלהו לעולה, לא שחטהו אלא העלהו!

על ידי המוכנות להעלות את יצחק יתקיים ביצחק יקרא לך זרע

לפי זה אפשר לחבר את המשנה במסכת תמיד, בסדר הקרבת תמיד של שחר ותמיד של בין הערבים.

אומרים חז"ל בגמ' היו עוקדים את הטלה, יד ורגל כמו עקידת יצחק בן אברהם.

וכתב בחידושי הגר"א (בגליון המשניות תמיד פ"ד מ"א) כדי להזכיר עקידת יצחק בן אברהם, יש קשר בין קורבן התמיד לבין עקידת יצחק, כמו שכתוב:

במדרש ויק"ר בשעה שעקד אברהם אבינו את יצחק בנו אז התקין הקב"ה שני כבשים אחד של שחרית ואחד של ערבית ממשיך המדרש, בשעה שמקריבים תמיד על גבי המזבח או בזמן שהמקדש לא קיים אז קורים את הפסוקים הקשורים לקורבן התמיד, אז  זוכר הקב"ה עקידת יצחק.

תיקנו חז"ל לעקוד את התמיד בקשירת ידיו לרגליו כדי להזכיר עקידת יצחק בן אברהם.

זכינו וניתנה לנו מצות הקרבת תמיד של שחרית ושל בין הערביים, בזכות עקידת יצחק.

עקדו את הידיים ואת הרגלים של קורבן התמיד כעקידת יצחק בן אברהם כדי לבטא את הגישה של  שימוש בידיים ורגליים לצורך עבודת השם.

מהות העקידה וקורבן התמיד, בשחרית כהכנה לקראת המשך היום, ובין הערביים כסיכום היום.

בשחרית כהכנה לכל היום, למקד את עצמנו לעיקר שאנו צריכים להיות עם הידיים והרגליים מכוונים כלפיי הקב"ה!

וגם בסוף יום, אחרי שבמהלך היום האדם פעל עשה יזם עשה פעל הצליח או היה מאוכזב, כסיכום מהיום צריך האדם לזכור, ש'הידיים והרגליים' צריכים להיות מכוונים כלפיי הקב"ה.

ועוד נפסק להלכה בשלחן ערוך אור"ח (סימן צה סעיף א) שבתפילת שמו"ע יעמוד כאשר הרגליים צמודות, מכוונות זה כנגד זה.

כמו רגל אחת, כאילו האדם הוא מלאך כמו שכתוב על המלאכים, שרגליהם רגל ישרה.

אומר הלבוש (בהג"ה) מה שהאדם עם רגליים ישרות, זה כמו רמז שהאדם לבד לא יכול לברוח!

כאילו נסתלקה ממנו התנועה לרוץ או לברוח, הוא תלוי בהקב"ה.

עוד כתב השו"ע  מניח ידו על לבו יד ימין על יד שמאל, כמו היינו אומרים הידיים כפותות, הימנית על השמאלית ועומד כעבד לפני רבו באימה ביראה ובפחד.

כלומר ישנה עבודה מיוחדת איך להחזיק ידיו ורגליו בתפלה.

בפירוש הרשב"א שליקט בעל 'עין יעקב" מתוך תשובותיו על אגדות הש"ס (בגמרא ברכות י) מופיע גם בשל"ה הקדוש (מסכת תמיד פרק נר מצוה)

משמעות הדבר זה  כדי שהמתפלל ירגיש כאילו רגליו וידיו אסורות ואין בידו לקרב המועיל או להרחיק המזיק, רק בעזרת הקב"ה.

ונמשיך עוד, אומר רבי חיים פלאג'י (בספר אבות הראש על אבות דרבי נתן) מהי משמעות העונש שהעניש הקב"ה את הנחש 'על גחונך תלך'?

אמרו במדרש (ב"ר כה) 'בשעה שאמר לו הקב"ה על גחונך תלך ירדו מלאכי השרת וקיצצו ידיו ורגליו! והיה קולו הולך מסוף העולם ועד סופו'.

למה קיצצו מלאכי השרת את ידיו ורגליו של הנחש?

התושבה היא שזה היה עונש מדה כנגד מדה על מה שהשתמש  'בידיו וברגליו" כדי להחטיא את אדם וחוה.

הנחש אמר לחווה, 'לא מות תמותון' ודחפה עד שנגעה בעץ הדעת ואז אמר כשם שאין מיתה בנגיעה כך אין מיתה באכילה.

הוא הוביל אותה לגעת בעץ

עד שבסוף התקיים 'ותקח מפריו ותאכל ותתן גם לאישה עמה ויאכל'.

חטא עץ הדעת גרם לכך שהאדם מרגיש שהוא הפועל ועושה הוא ההולך ורץ עושה ופועל והוא מקור כל התוצאות, כך מרגיש האדם מאז חטא עה"ד.

וחטא עץ הדעת היה ביום בו נברא האדם, ר"ה.

ראש השנה זה היום שדן הקב"ה את אדה"ר, ולא רק את אדה"ר אלא גם את כל הנשמות שהיו כלולות בו, מסוף העולם ועד סופו ולכן ר"ה הוא גם יום הדין לכל באי עולם, כי כל הנשמות היו כלולות באדה"ר והוא נידון ביום ר"ה.

אחרי חטא עה"ד נגזר על האדם להיות 'עמל לפרנסתו' בעצמו, בזעת אפיך תאכל לחם, הוא הולך ועושה (רגליים וידים) והעבודה היא להאמין בכל אופן שהקב"ה הוא הנותן לך כח לעשות חיל!

התיקון לחטא עה"ד הוא בעקידה, ולכן העקידה, באיזה יום זה היה, כמה דעות אומרות שהעקידה הייתה ביום ר"ה.