אפרת ברזל חושפת: ניסוי פנימי ותוצאות מפתיעות

אני כבר עסוקה בעניין הנפלא הזה זמן רב.

זו מעין מחשבה או צורת שהייה של המוח שהייתי רוצה לייקר, או לפחות לתת לה כבוד של מקום.

אני מושכת את זה מאז התפילות של החגים, בליל הושענה רבה דיברתי על זה בהרצאה, זה מעסיק אותי מאוד, אבל עדיין, אני מרגישה, שיש בי צורך לפתח את הנושא.

בשבוע שעבר חגגנו יחד, כל צוות קטיפה, שמחת חתונה אמיתית של הבת של עורכת המגזין, רוחמה פז.

כולנו נהננו. היה נפלא. דיברנו המון, ראינו כל אחת סביב השולחן את הפנים של השנייה, אנחנו עושות יחד עיתון, אבל בעידן של מייל ותשלחי לי, מי רואה באמת אחת את השנייה?

בחזור מירושליים לבני ברק, מישהי שאלה אותי פתע, שאלה, שהיתה בדיוק, אבל בדיוק, סביב הנושא הזה שמעסיק אותי. לא התפלאתי. ד' שולח כל הזמן סינכרוניות מרגשת לאוהביו.

החלטתי בזכותה, לכתוב על זה:

העניין הוא כזה. נגיד שיש משהו במודעות של החיים שלך שהחלטת לעבוד עליו.

רגש שאת לא רוצה יותר להרגיש, או רגש שאת רוצה להרגיש יותר, או אולי אני אתאר את זה ככה:

נגיד שיש משהו שאת יודעת שאת רוצה לא לעשות, כמו לא לדבר לשון הרע, ואת מצליחה לא לדבר.

ואת מצליחה לא להרגיש, או כן להרגיש, (שכל אחת תכניס כאן לרובריקה את עצמה).

מה שאני מנסה כנראה כעת  לתאר במילים זו תחושת:

הצלחה רגשית.

הצלחה רוחנית.

הצלחה לעמוד במשימה אישיותית שהצבת לעצמך. רגע שהגעת אליו בגבורה.

איזה כוח את מפעילה? או אולי, אילו כוחות נמצאים בך בזמן הצלחתך הרגשית הבאים במקום הכוחות הישנים?

מה בא בך באותם הרגעים בהם היה אמור לבוא בך יצר השגיאה. מה את מרגישה במקום החדש, היכן שבעבר היית מרגישה אחרת.

מה הכנסת כאן שלא היה שם? כתחליף. מה הבאת במקום, מה כוללת ההתמרה.

משהו שבא בתמורה.

ידעתי שאני אסתבך עם ההסבר הזה, אבל אני לא מוותרת כל כך מהר.

דמיינו בבקשה 'בועית'. בועית בינונית. כמו של סבון, כמו של קומיקס.

במהלך החיים סיטואציות רבות שאינן קלות לנו, בעיקר סביב תחושת דחייה, סירוב או שלילה, תחושת 'לא בסדר' או 'לא טובה', כשהחיים מביאים את הסיטואציות האלה, שהן כמובן אינן רצויות עלינו, באותם רגעים, נפתחת בתוך האישיות שלנו בועית בתוכה חומר רגשי שמתאים בכאביו למצב.

ככה אנחנו מתנהלות שנים.

החומר הרגשי בבועית, מוכר וידוע לנו, אינו אהוב עלינו במיוחד. אנחנו יכולות ללכת לאלף יועצות ולחמש עשרה סדנאות כדי להיפתר ממנו, הוא מגיע גם שניה לפני ביצוע העבירה, שניה לפני אמירת לשון הרע, ולוקח פיקוד.

אבל מה נכנס לבועית שלנו, הנגועה, הכאובה, מלאת הטוקסמיה, כשאנחנו כן מצליחות. כן מצליחות לא לעשות את העבירה, כן מצליחות לא לדבר על ההיא לשון הרע, לא להרגיש עלובה, מה נכנס שם לבועית באותם רגעים- במקום.

אל תגידו לי 'כוח רצון', כי זה הכוח שבא לפני, ואני מנסה לברר את הבזמן ואת האחרי.

תחושת ניצחון?

הצלחה?

כדי לבדוק את העניין לעומקו,

עשיתי ניסוי רגשי עם עצמי:

ישבתי בשקט בשקט וחיכיתי.

התפצלתי בכוונה לשתיים. האחת היתה האני הרגילה, אפרת,

והשניה, האני המתצפתת.

אני כן נוהגת להקשיב ולסמוך על התצפיתנית שבי.

חיכיתי, לא הרבה, והיא הגיעה. מישהי, אישה אמיתית, שבאופן קבוע גורמת לי להרגיש רע.

אנחנו כבר מכירות אותן, את האלה האלה.

היא נכנסה לחדר, המישהי הזאת, דיברה את מה שדיברה, ואני, שהייתי כבר בתוך הניסוי, מוכנה ומזומנה, חיכיתי לעלבון שלי שיבוא, בזכותה.

והוא לא בא.

פה אני כותבת את זה ככה במשפט, אבל בחיים זו כמובן עבודת פרך של שנים.

והוא לא בא.

לא בא. מבטיחה.

היו רגעים בניסוי שאפילו קראתי לו, חיפשתי אותו, "היי עלבונצ'יק, איפה אתה? אני רגילה אליך, אתה אמור עכשיו לבוא".

והוא לא בא. וזה היה נורא מוזר. כי הבועית נפתחה. והיא היתה ריקה. והתצפיתנית התבוננה. ולא דיברה. (תצפיתניות לא מתערבות, הן רק מסתכלות מהצד). ולפתע, גם היא ראתה שאל הבועית נכנס רגש חדש.

פשוט. אמין. יהודי. ישן.

אל תוך הבועית נכנסה הודיה אלוקית. חמה ואמיתית. זה היה נעים. לאט לאט כל הבועית התמלאה ברגש של תודה. לא רציתי לזוז. לא רציתי ללכת. כדי ששום דבר לא ישתנה. זה היה כל כך קדוש, כל כך פורה. לא רציתי לעבור לחשוב על הדבר הבא. רציתי רק להישאר בעונג של אותה תחושה.

---

ובהמשך ישיר, הטור הבא:

איך זה יכול להיות שכתבתן לי כל כך הרבה תגובות על הרגע אותו ניסיתי לתאר בטור של שבוע שעבר. כנראה שמשהו בו דיבר אל רבות מאיתנו. נשים. המשתדלות. להיות. טובות.

ניסיתי לתאר בו, בשבוע שעבר, אילו כוחות נפש קיימים בנו בזמן הצלחה. הצלחה רגשית. הצלחה רוחנית. רגע שבו הצלחת להימנע מעבירה, מלדבר לשון הרע. רגע של כוח.

חיממתם את ליבי עם הדוגמאות ששלחתן;

אישה יקרה שסיפרה על פחד קהל שהיה בה, ועבר. איך היא תיארה לי את אולם מפעל הפיס ברמת אלחנן ברגע שהיא עמדה ודיברה לפני כולן.

אישה אחרת שסיפרה כמה שנים היא הרגישה שדעתה אינה שווה, ואיך היא עשתה עם עצמה מסע וגילתה שילדיה, דווקא אלה הקרובים אצל ביתה, הכי מחשיבים את שיקולי דעתה.

שלחתן לי דווחים על כתיבה ויצירתיות שפחדתן שהם תוצרים שאינם 'מספיק ברמה', פרפקציוניסטיות שנגמלו מהצורך להיות מושלמות, בטח בחלק מתחומי החיים, שירים שהעזתן לכתוב גם בלי חרוזים.

ואישה אחת, שביקשה בלי להזכיר את שמה, אז אני לא מזכירה, לנתח לעומק את סיבת הלמה.

למה רגע האושר המביאה עמו הצלחה רוחנית  פחות זוכה לתהילה מאשר משך זמן העמל המושקע בלהגיע אליה.

למה רגעי ההודיה הנכנסת אל 'אל תעשה' שעברנו בשלום, מקבלים פחות תהילה אצלנו בממלכת האישיות כשעל רגעי רגשות האשם, או הכישלונות הרגשיים, אנחנו יודעים לדבר ולהלקות את עצמנו במשך שנים.

למה?

מה יש בישן הפחות נוצץ שטרם עבדנו עליו, או הורגלנו להיות חיים בתוכו שחזק ומוכר וזוכה לייקור?

מלשון יקר, אני מתכוונת. לפחות בזמן, או בהשקעה, אפילו של כסף, של דמעות וייסורים.

נכון שזה מעניין?

אני מצטערת שאני הולכת אל הנמוך ביותר אבל הוא זמין לכולנו.

בטח בתור בנות.

נגיד שאת מאוד רוצה משהו.

לקנות.

נגיד שאת מאוד רוצה משהו להיות.

נגיד שסימנת לעצמך ספה שאהבת.

אבל את לא יודעת עוד איפה הכי כדאי לקנות אותה, איפה תמצאי אותה בהנחה, איפה היא הכי משתלמת.

ואת מתחילה לברר.

והספה עוד לא שלך אבל קצת כבר כן, כי התחלת להסתובב סביבה רעיונית.

אני יודעת שזה לא קשור לכאן, אבל ברור לי כשמש למה דווקא קניית ספה, קפצה לי עכשיו כדוגמה.

• כי אני מחפשת ספה חדשה. שלנו פרקה את הירך, כל הידית של צד ימין יצאה מהמקום. זה לא נראה יפה. זה לא נוח, זה גם לא מכובד כשבאים אורחים.
• בחודשים האחרונים החלטתי, ושיתפתי בהחלטתי את ילדיי וחברותיי, בכך ששמתי לב שכל מיני אנשים בחייהם, כולל בתוך ביתי, יושבים הרבה משעות היום שלהם על ספות.

ואני? כאמא? הרבה פחות.

פתאום שמתי לב לזה. שאני מבשלת, והלוך חזור מהתנור למקרר לכיור, במשולש המפורסם השמור למטבחים, ואנשים אחרים יושבים על הספה.

קוראים, מדברים, ישנים, בוהים.

ואני מקפלת כביסה, משקה עציצים, מציירת עם נכדים, ואנשים אחרים יושבים על הספה. ולכן הכרזתי שגם אני רוצה להיות מיושבי הספות. ואני עובדת על זה. מעניין לדעת אם כשכבר אשב על הספה, אדע להודות ולהעריך את השקט והרוגע, אקח לי בנחת את ספר התודעה כדי לקרוא על כוחו של חשוון, רק בגלל יומולדת שלי שבחודש הזה חל,  ואהנה מכול ה- הנה. ספה. מסודר. נקי. או שהמוח שלי יילך מיד למשימה הדואגת הבאה.

מה שהכותבת הסבירה לי, בהיותה מומחית לתהליכים כימיים במוח זה את הדבר המרתק הבא:

בזמן ציפייה, להזמנה שקנינו, לחופשה בבין הזמנים שמתכננים,

לחולצה שמאוד רצינו ועדיין נמצאת תלויה על קולב בחנות,

מסתובבים בתוכנו "נורוטראנסמיטורים" חומרים שמזינים תחושת ציפייה. יש בהם משהו שיוצר אנרגיה של מאמץ ועשייה, הרגשה של משמעות והשגה. כשאנחנו סוף סוף קונים את הדבר שכל כך תכננו ורצינו, והוא הופך להיות שלנו, כל הטרנסמיטורים האלה, מתפוגגים. חבל.

משימתנו, על כן, היא משימת השבת.

שבת?

כן. שבת.

זו הקדושה שקיבלנו במתנה. זו העטופה בהלכות שמלמדות אותנו רוגע ואפס עשיה של הכנה.

את השבת תכינו לפני, מורים לנו חז"ל, אבל ברגע שהיא מגיעה, שהו בה,

היו בה. הרגישו עונג. סיפוק. יגעת ומצאתי תאמין. מי שטרח, מבין.

קחו מעט מתחושת קדושת השבת אל רגעי שבת הנפש, היודעת להעריך את העמל אליו נולד האדם.