אמש, מוצאי ראש חודש כסלו, התכנסו בהאנגר ענק בברוקלין אלפי ה'שלוחים' של הרבי מליובאוויטש זצוק"ל, לבאנקט השנתי שסיימו את כינוס השלוחים העולמי של שנת תשע"ה, השנה ה- 28 במתכונת זו.
אמנם אני נמצא בארץ הקודש, אבל ליבי, מחשבותיי ועיניי נשואים לשלוחים שנמצאים במעמד העצמתי כל כך. אני מבקש לחזור 14 שנים לאחור לאחד מהנאומים שנישא אז בכנס השלוחים (וסליחה אם איני מדייק בפרטים). הדובר לא היה שליח בעצמו, והוא הוזמן כמקורב לאחד מהשלוחים לומר דברי ברכה. אותו יהודי בחר לספר את הסיפור הבא:
ליד אלו שקופצים
עוד באתר:
היה פעם טירון שביקש להיות נמנה על הצנחנים. החייל הצעיר ידע שרוב מי שניסה לא יצליח לסיים את המסלול, ובכל זאת הוא נכנס למסלול הארוך והמפרך על מנת להתקבל לחטיבה היוקרתית. אחרי שעבר בהצלחה את הגיבוש ואת הטירונות הגיע לשלב המכריע של המסלול ובו קורס הצניחה. לאחר האימונים והתרגולים במתקני הבסיס, עלה מיודענו על המטוס ביחד עם חבריו לטיסת הבכורה, בה יתרגלו הפעם את הדבר האמיתי.
כשהגיע המטוס לגובה 400 מטר נפתחה הדלת ובזה אחר זה קפצו הצנחנים אל מבעד לדלת בדרכם אל הקרקע. כולם קפצו חוץ מהחייל שלנו שממאן לקפוץ. כשרואה מדריך הצניחה ששום שכנוע ודחיפה לא עוזרים הוא הניח לו ואפשר לו להמשיך בטיסה עד לנחיתה. לאחר שנחתו מודיע לו מפקדו הישיר שאמנם הוא לא מתאים להמשיך במסלול החטיבה, אבל הוא יוכל לבחור כמעט כל יחידה אחרת ולהשתלב בה, בשל היכולות שהפגין בכל המסלול עד לטיסת הבכורה. אולם החייל שלנו לא מוותר. הוא מתחנן ופונה לכל מי שרק מוכן לשמוע ומבקש הזדמנות נוספת, כשהוא מבטיח שהפעם יקפוץ כמו שתורגל.
החייל הצליח לשכנע את מפקדיו וניתנת לו הזדמנות נוספת, אולם למרבה האכזבה גם הפעם לא עזרו כל השכנועים האיומים והדחיפות- החייל מיאן לקפוץ. גם הפעם לא אמר החייל נואש והגיע בתחנוניו עד לרמטכ"ל בעצמו, וכך כשהוא קובע תקדים בצבא, קיבל הזדמנות חריגה נוספת ואחרונה בהחלט לצנוח כראוי. אולם גם בפעם השלישית החייל בסופו של דבר לא קפץ.
אחרי הנחיתה קרא לו המפקד ושאל אותו "הרי אתה ידעת שלא תצליח להתגבר על הפחד ולצנוח, למה התעקשת כל כך לקבל עוד ועוד הזדמנויות"?!
ענה החייל: "אכן ידעתי שאין לי את הכוחות לקפוץ, אבל דבר אחד היה ברור לי- אני רוצה להיות קרוב לאלו שקופצים"…
סיים הנואם את דבריו בכנס השלוחים: "גם אם לא זכיתי לקפוץ אל משימת השליחות של הרבי, רוצה אני להיות בקרבתם של אלו שקפצו אליה בהתמסרות".
הסיפור הזה מלווה אותי בכל השנה, ובמיוחד בזמן זה של כינוס השלוחים.
לחפור שוב ושוב
בפרשת השבוע האחרונה- תולדות, קראנו על יצחק אבינו שביקש לברך את בנו עשיו. בסופו של דבר קיבל יעקב את הברכה, כשהוא מחופש לעשיו ותוך שהוא מנצל את העובדה שאביו עיוור.
חז"ל האריכו בהסברים בנוגע להשתלשלות האירועים, ואת הבחירה של יצחק לברך דווקא את עשיו הרשע. הגרסה הנפוצה היא שעשיו 'עבד' על אביו והתחזה לצדיק, תוך שהוא שואל כיצד מעשרים את המלח והתבן על מנת להציג עצמו כצדיק.
אולם מסתבר לכאורה שיצחק ידע עם מי יש לו עסק. בנוסף לכך רש"י עצמו מבאר את הפסוק שבו יצחק מבקש למשש את בנו: "- "גשה נא ואמשך" – אמר יצחק בלבו אין דרך עשו להיות שם שמים שגור בפיו וזה אמר כי הקרה ה' א-לקיך" (בראשית כ"ז כ). שיצחק התפלא על זה שפתאום עשיו מזכיר את שם ה' ולכן חושד שזה יותר מתאים ליעקב. אם כך מדוע בחר יצחק לברך דווקא את זה ששמו של הקב"ה לא שגור על פיו, במקום לברך לכתחילה את אחיו התם?
מסביר על כך הרבי זיע"א בשיחה (שנאמרה בשבת פרשת תולדות תשכ"ח), שהדבר קשור לעבודת ה' המיוחדת שאפיינה את יצחק אבינו ע"ה: בשונה מאברהם שהקים אוהל וחיכה שעוברי האורח יבואו אליו, יצחק היה עסוק להגיע בעצמו לכל האנשים, ולגלות בהם את הטוב שבהם, כפי שזה מרומז בסיפור חפירת הבארות של יצחק. בחסידות מוסבר שהתוכן הפנימי של חפירת הבארות הוא, שגם אם במבט שטחי היה נראה שיש שם רק עפר ואבנים, על ידי שיצחק חפר בעומק האדמה גילה שגם במקום ההוא נמצאים "מים חיים".
עבודתו של יצחק היתה לגלות שגם במקום שנראה ריק מקדושתו של הקב"ה, באמצעות החפירה בעומק, מגלים גם שם ניצוצי קדושה.
לכן בחר יצחק לברך את עשיו על מגרעותיו החיצוניות: כוונתו של יצחק היתה לגלות שגם אצל עשו- שבחיצוניות נראה שרחוק הוא לגמרי מעבודת השם, בתוך תוכו ובפנימיותו הוא קשור לקב"ה ורק צריך 'לגלות' את זה באמצעות אותה "חפירה".
עד כאן תוכן השיחה בעיבוד חופשי.
לא לוותר על אף יהודי
זוהי אם תרצו עבודתם של השלוחים: לצאת ממקומם הטבעי ומהקהילה בה גדלו, להגיע ליהודי שבמבט שטחי נראה כדומה לעשיו ח"ו, ולזהות בו את הפנימיות שבו, ואת הפוטנציאל שמבעבע בתוכו ורק מחכה שיגלו אותו.
זכיתי להיות מוקף בכאלו שוויתרו על חיי הנוחות שלהם ויצאו לשליחות.
אחת מאותן משפחות היא משפחת טוויל שנמצאת בשליחות בסלטה בארגנטינה.
אחותי חיה תחי' ובעל הרב רפי הכהן שיח' טוויל, נמצאים שם כבר יותר מעשר שנים, בשליחות במקום נידח. כל כך נידח שהדרך למקווה טהרה קרוב היא 350 ק"מ- כ4 שעות נסיעה לכל כיוון.
שם ללא חנות למכר מזון כשר, ללא בית הספר ותלמוד תורה על טהרת הקודש, הם דבקים בשליחות, ומגלים ביהודי המקום את פנימיותם היהודית המפעפעת.
על עשיו הרשע אומרים חז"ל שהיה לו דין 'מומר', ובכל זאת לא וויתר עליו יצחק אבינו וביקש לברכו. כעת, לאחר שעברנו את מתן תורה ואלו שסביבנו הם 'תינוקות שנשבו', וודאי שמוטלת עלינו החובה לאהוב כל יהודי ולגלות בו את הנקודה היהודית שממשיכה לפעם בקרבו.
משיח עכשיו
לחיים אחים! שנזכה לסיים את עבודת השליחות המוטלת על כולנו, להביא את משיח צדקנו, אז יקויים הייעוד: ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשיו והיתה לה' המלוכה…"
• השיחה המוזכרת הודפסה בספר ליקוטי שיחות חלק ט"ו עמוד 205 ואילך
