פרשת השבוע: יצחק מקבל הוראה מנוגדת לכאורה

בפרשת השבוע, פרשת תולדות, הקב"ה מצווה את יצחק: "גור בארץ הזאת". הציווי הייחודי הזה מעורר תהייה עמוקה. בעוד אברהם אביו נצטווה בתנועה מתמדת – "לך לך", יצחק מקבל הוראה מנוגדת לכאורה. מה משמעותה של שהייה זו?

כהיית עיניו של יצחק בפרשת הברכות מעצימה את השאלה. דווקא ברגע הקריטי של העברת הברכות, כשעתיד האומה מונח על הכף, יצחק נראה כמי שאינו מודע לנעשה בביתו. רבקה היא שמבינה את עומק ההבדל בין יעקב לעשו, היא שיוזמת את מהלך העברת הברכות, בעוד יצחק נשאר כעיוור למתרחש. האם זו באמת דמות של אב שאינו מעורה במציאות? מה הדבר בא ללמדנו על אחד משלושת עמודי התווך של האומה היהודית?

2.

עוד באתר:

חציית קו אדום

זעזוע: אמבולנסים של 'הצלה' הוצתו בבריטניה

שמעון כץ

דובר צה"ל בהצהרה

אין תאריך סיום: "צפויים לנו עוד שבועות של לחימה"

קובי פינקלר

צפו בדברים

מרן: "הטילים שנופלים בלי הרוגים זה בזכות התורה"

פנחס בינדר

צה"ל תקף בטהרן אתרי ייצור טילים ורכיבי גרעין

קובי פינקלר

נראה שדווקא מתוך כהיית העיניים מתגלה עומק חדש בדמותו של יצחק. הציווי "גור בארץ הזאת" אינו ציווי של פסיביות אלא הוראה לפתח סוג אחר של מבט – מבט פנימי, עמוק, שחודר מבעד למראית העין החיצונית.
בראייה החיצונית ניתן לראות את המעשים הגלויים ולהבחין בקלות, כי "עשיו איש ציד" ואילו אחיו יעקב "איש תם יושב אוהלים". לעומת זאת בראייה הפנימית, רואים את המהות האמיתית, את ההבדל העמוק בין יעקב לעשו.
יצחק בוודאי לא התהלך על פי הראייה החיצונית, לדעות מסוימות בחז"ל כלל לא הייתה לו אחת כזאת, אבל הוא גם לא הסתפק בראייה הפנימית גרידא. ליצחק הייתה ראייה רחבה וייחודית. נקרא לה "הראייה המאפשרת" – זו שרואה את התהליך הנדרש, את הצורך של כל דמות לעבור את המסע שלה.

יצחק לא היה עיוור למציאות. אדרבה, הוא הבין אותה הרבה יותר מכפי שהבין אותה כל אחד אחר. הציווי "גור בארץ הזאת" לימד אותו לראות את המציאות מבפנים, להבין את התהליכים העמוקים שמתרחשים בה. כשהתורה אומרת "ותכהין עיניו מראות", היא מרמזת שהוא איבד את הראייה החיצונית כדי לפתח ראייה פנימית עמוקה יותר.

השתיקה של יצחק לא הייתה שתיקה של חולשה אלא שתיקה של עוצמה. הוא הבין: שעשו צריך לעבור תהליך של הכרה בכך שהברכות אינן שייכות לו, שיעקב צריך לגלות בתוך עצמו את הכוח לקחת את הברכות. כמו כן, שדווקא רבקה היא שצריכה להוביל את המהלך, מפני שרק בכוחה של אמא להביא איש תם יושב אוהלים לקחת את הברכות "במרמה" כלשון הפסוק, וכפי שמתרגם אונקלוס: "בחוכמה".

כשיצחק אומר "גם ברוך יהיה", מתגלה למפרע כל עומק ראייתו. זו אינה השלמה בדיעבד עם המציאות אלא גילוי של מה שידע כל העת. שתיקתו אפשרה לכל התהליך להתרחש, לכל הדמויות לגלות את כוחן.

3.

מסע הזהות של יצחק מלמד אותנו פרק עמוק במנהיגות: לעיתים דווקא השתיקה היא ביטוי של עוצמה. יש מצבים שבהם ההובלה האמיתית היא במתן מקום לאחרים להוביל. הראייה העמוקה ביותר היא שמאפשרת לתהליכים להתרחש בזמנם ובדרכם.

יצחק מגלה לנו פן חדש בעבודת השם. הוא מגלה את הכוח שבשתיקה, את העוצמה שבהתכנסות, את החוכמה שבמתן מרחב. זוהי מנהיגות שאינה זקוקה להפגנת כוח חיצונית אלא שואבת את כוחה מהעומק הפנימי, מהיכולת לראות מעבר למראית העין, ולאפשר לתהליכים להבשיל בדרכם.

אולי זו המשמעות העמוקה של "גור בארץ הזאת", היכולת להיות נוכח במלוא העוצמה דווקא מתוך שתיקה, להוביל דווקא מתוך נתינת מקום, לראות דווקא מתוך עיניים כהות לכאורה.