למה לחפור שוב בארות, אם בכל מקרה יסתמו אותן?

האנושות נחלקת לשני סוגי אנשים, אנשי העבר ואנשי העתיד:

אנשי העבר שאוהבים להתרפק על אירועי העבר וסיפורים היסטוריים מקבלים משנה תוקף כאילו זה עתה קרו, לדידם סיפורי נוסטלגיה והתפרקות על העבר חשובה יותר מהסתכלות קדימה כלפי העתיד.

לעומתם יש את אלו המשבחים רק העתיד ואת ההסתכלות קדימה, העבר איננו בעל משמעות אלא סמלית בלבד וגם זאת בשביל העתיד לא כמטרה בפני עצמו, מבחינת אנשים אלו יש להביט ולדהור קדימה ללא שמשמעות העבר תייצר משמעות או חסימה לעולם העשיה העתידי.

עוד באתר:

סיכום הלילה הקשה

בני ברק ופתח תקווה: 5 הרוגים במרכז; 3 לכודים בחיפה

פנחס בן זיו

הגר"י זילברשטיין:

"בבני ברק לא יפול; זה היה כמה מטרים אחרי גבול בני ברק"

נתי קאליש

יש לנו הקלטה

הישר מהקבינט: נתניהו ודרעי בשיחת חיזוק

יוסי חיים

נס בזבדיאל

"הוריתי לסגור את בית הכנסת; אברכי הכולל ניצלו"

בצלאל קאהן ודוד חכם

יצחק אבינו היה הראשון שחדש מידה ודרך בעבודת השם בחידוש מידת הגבורה, היווסדות מידה חדשה לאחר מידת החסד שהשריש אברהם אבינו בעולם יכל לגרום ליצחק לאבד את דרך אביו.

בחפירת בארות אביו, יצחק הראה לכולם כי הוא לא בא 'להחליף' את מידת החסד של אברהם אבינו אלא 'להוסיף' את מידת היראה אל מידת החסד בשביל להרבות בכבוד שמים.

ועוד משהו: גם בין האדם לעצמו יש כל הזמן שיח פנימי בין כישלונות העבר לבין ניסיונות להצלחה עתידית, הנפש מטבעה רוצה להביט קדימה בלבד אבל מסקנת העבר גורמות למוח לייצר קבוע מחשבתי, חסימה, וגבולות דמיוניים. ועל האדם צריך לאזור אומץ ולזכור רק את הטוב וההצלחה מהעבר.

זאת בדיוק עומק הטעות של עשו, הוא תמיד היה שקוע בעשיה קדימה ללא יסודות מסורת בית אבא, העשיה גרמה לו להשחית את מידותיו אופיו ונפשו.

לעומת זאת היהדות מחנכת אותנו לשלב בין העבר לעתיד, התורה מלמדת אותנו שהילד שבך לא אומר שצריך להתנהג בילדותיות ובשובבות אלא לקחת את הילד שבך לשמחת חיים ולהתלהבות מהדברים הקטנים גם בעבדות השם.

בתורת המוסר והחסידות קוראים לכך טהרת הלב, לשמור על זוך מגאווה כעס ותסכול מאירועי העבר, טוהר הנפש גורם להעברת המידות בין האדם לחבירו, בין האדם לעצמו, וגם בבין אדם לבוראו מייאוש לתקווה, מהסקת מסקנות מוטעת לניסיון נוסף.

אגב, בפרשת חיי שרה התורה הדגישה זאת במפורשות "ויהיו חיי שרה מאה שנה עשרים שנה ושבע שנים, שני חיי שרה" שרה אמנו לא התנהגה וחיה את גיל עשרים בגיל מאה, אלא 'לקחה' את הרעננות ומרץ הנעורים של גיל עשרים לגיל מאה (רבי שמשון רפאל הירש)

האדם צריך לשלב ולגדל את אילן חייו בהעמקת שורשיו למורשת האבות, ומכוחם להגביה את קומתו, ענפיו, ופירותיו.