בן ישראל נולד בחיפה. בפרוץ מלחמת העולם השנייה התגייס לצבא הבריטי ושירת בבריגדה היהודית. בתום המלחמה פעל כשליח "הבריחה" להעלאתם לארץ של ניצולי שואה. במלחמת השחרור לחם בירושלים ונפצע במהלך שירותו. בראשית שנות החמישים ירד לנגב וכיהן כמזכיר מועצת הפועלים בבאר שבע. בתפקידו זה סייע בהקמת מפעלים יצרניים שסיפקו אלפי מקומות עבודה, חלקם מפעלים שהוקמו ע"י ההסתדרות עצמה. היה מיוזמי הקמת בית החולים המרכזי לנגב ("סורוקה").
בן ישראל שירת כח"כ בכנסת הרביעית והחמישית כנציג מחוז הנגב במפלגת מפא"י. לאחר מכן, כיהן כממונה ראשי על יחסי עבודה וכיועץ משפטי של משרד העבודה. בהמשך פעל במסגרת ההסתדרותית כחבר הנהגת ההסתדרות וכיו"ר אגף הארגון ומועצות הפועלים.
מאז 1992 הוא שימש בהתנדבות כיו"ר הסתדרות הגימלאים בישראל. במסגרת זו הפעיל לובי למען הגימלאים בכנסת. הוא פעל בין היתר לחקיקת חוק האזרחים הוותיקים ולסיכול ניסיונות לפגוע בקצבת הזקנה ובזכויות שונות של הגימלאים. בנוסף, יזם טיפול פרטני בקשישים עריריים והגדלת הסיוע לקשישים ניצולי השואה.
עוד באתר:
פעילותו למען הגימלאים זיכתה אותו לאחרונה באות הוקרה מטעם הפדרציה של אירגוני הקשישים באירופה (EURAGE). לפני כן, קיבל יחד עם רעייתו פרופ' רות בן ישראל את פרס יו"ר ההסתדרות על מפעל חיים. בן ישראל חיבר שני ספרים, האחד "החולם והלוחם" והשני "מי מפחד מהגיל השלישי", אותו כתב ביחד עם רעייתו, רות בן ישראל כלת "פרס ישראל" למשפט.
גדעון בן ישראל ז"ל, הניח אישה ושתי בנות.
