”נו, ארנסט, מה קורה עם הבנין?!״ הפעם, ירתה סוזאן את השאלה בנימה ברורה של קוצר רוח. כמה פעמים אפשר להזכיר, כמה פעמים אפשר לנדנד? גם תחנונים כבר היו ושעת עצבנות הופיעה לא פעם, אבל כל אלו לא עזרו. כבר יותר משנה שארנסט אומר ”יש לי קונים, אבל הם רוצים אישורים שעוד אין לי״, והענין נדחה ונדחה ונדחה. הם זקוקים לכסף, הבנין עומד שומם, ממתין לעבור לידיים של הקונים שכבר חתמו על ’זכרון דברים׳, ובינתים – שום דבר לא זז.
”אולי‚ במקום לדבר‚ תתחילי את לעשות משהו בענין?” ארנסט כבר היה מרוגז. ”לכי תראי על שלחן העבודה שלי את הקלסר
הכחול. מליון מסמכים, אני אומר לך, מליון! ועוד אין לי הכל״.
”כשהדברים חשובים לך – אתה מצליח להזיז אותם בין לילה. רק כשזה קשור לזה – – – ” ”תשב על זה יום אחד, תתן לכל התיק הזה מכה ניצחת ותחסל את הענין. יש גבול כמה זמן נסחבת מכירה של בנין אחד. ”.
עוד באתר:
”כבר ישבתי כ מ ה פעמים, וכבר נתתי כמה וכמה וכמה ’מכות ניצחות׳״ ארנסט מביא את התיק ומשליך אותו לעבר אשתו הנרגנת, ”וכל פעם שחשבתי שגמרתי – צצו חמישים סיבוכים חדשים. כמו הצפרדע של פרעה במצרים. אתה נותן לה מכת מחץ ובמקום למות נבראים המוני צפרדעים חדשות. זה בלתי נתפס, הדבר הזה. החוקה הצרפתית בענינים האלה קפדנית ועיקשת בצורה שלא תיאמן, והפקידים ברשויות עברו קורסים יסודיים בלמצוץ את הדם למבקשים. אין לזה הסבר אחר״.
סוזאן משכה בכתף באי רצון. מסמכים, מסמכים, אפשר לחשוב! כל יום נמכרים
אלפי בנינים בצרפת הגדולה ואלפים אחרים מוצעים תחתיהם למכירה, משרדי התיווך שוקקים חיים ועיסקאות נדליין
בהיקפים אדירים זורמות בשטף. בדיוק הבניין האומלל שלהם חייב להיתקע? בדיוק הוא צריך לסבול מכל שגיונותיה של החוקה הצרפתית?
”חמש מאות אלף דולר , זה כלום בעיניך?״
”המשרד שלי הוא כלום בעינייך? אני צריך להקריב אותו על המזבח הזה?״
היא לא אמרה, אבל תנועותיה דיברו במקומה. אם היא היתה נכנסת לענינים. הכל היה נראה אחרת.
אבל גם סוזאן הרימה לבסוף ידיים.
בצרפת, כמו בארץ, אף קונה נבון לא ירכוש בנין ללא אישורי טאבו תקפים. אבל שלא כמו בארץ, לא ניתן אישור ממשלתי על בנין החורג בכהוא זה מתכניתו המקורית. אפילו שינויים פנימיים זעירים –פוסלים את הבנין מלקבל את האישור.
וכאן, בבנין שקיבלה בירושה מהוריה נוחם עדן – נעשו שינויים רבים. ארבע קומות לבנין, בכל קומה שתי דירות, בכל דירה דרו אנשים במשך שנים רבות וערכו בו שינויים על פי צרכיהם.עכשו מתברר שלהחזיר את הבנין לתבניתו המקורית זהו עסק מסובך בהחלט.
בתחילה חשב ארנסט כי שינויים קוסמטיים יספיקו. הוא ביצע אותם במהירות וניגש לבקש אישורי מנהל המקרקעין. אבל האישור לא ניתן לו,ואפילו הערה חריפה צורפה. ארנסט שכר קבלן שיבצע עבודות הריסה ובניה מחדש, בדיוק על פי השרטוטים,אבל לא חשב שגם מערכת החשמל תצטרך לתפקד על פי השינוים. הבקשה שלו נענתה בשנית בשלילה. עתה הוא כבר לקח איש מקצוע המתמחה בהכנת דירות לפני טאבו, ופעל על פי ההוראות בדיוק נמרץ, אבל אז התברר לו שהוא נמצא עדיין רק בתחילת הדרך.
אישורי חשמל, אשורי גז, אישורים למערכת ההסקה,אישור שמאות ואישור מהנדס, אישורים מהעיריה על תשלום חובות ישנים ואישורי מהנדס מוסמך, אישורי קונסטרוקציות ו – – – וכל יום צצו דרישות חדשות.
”אני לא מסוגל לצלוח את זה. את רוצה לנסות?” סוזאן רצתה. הסחבת הנמשכת עד אין קץ נתקעה כמו עצם בגרונה, לא לבלוע ולא להקיא. כל יום היה ארנסט אומר שתכף תכף ישוחרר הבנין והם יוכלו למכור אותו במחיר מצוין, ומצד שני – כל יום שחלף דרדר את המצב.אם יצא לבנין שם רע של ’בנין תקוע׳ – איש לא ירצה בו.רכישת נדל״ן, כך יודעים כולם, היא כמו שידוך שני.אותם כללים חלים.
מצוידת בהרבה אורך רוח, לקחה זוסאן את הפרויקט על עצמה. הניחה הצידה את עיסוקיה הבוערים, והחלה להתרוצץ.
משרדי עיריה ומשרדי ממשלה, יועץ נדל״ן ועורך-דין פרטי שחתימתו תתן לכל הענין גושפנקה רצינית. בכל מקום מפריחים הבטחות, בכל מקום מחתימים אותה על שורה של מסמכים שאיש אינו יודע למה ישמשו. היא נקלעה לדיונים לוהטים ובשקדנות אספה מסמך למסמך, אבל גם היא הרגישה שעוד מעט דעתה תטבע בים הניירת.
”אני קידמתי את הנושא בכמה צעדים ענקיים״, היא אמרה לארנסט יום אחד. מותשת. ”צעדים ענקיים, אני יודעת שגם אתה מודע לזה. אבל התעייפתי. אין לי כוח עוד. עכשו נראה אותך!״
ארנסט נאלץ לקחת את התיק בשנית.
שוב החל משא ומתן. שוב ישב בחדריהם של פקידים עצלים, ועמד בתורים ארוכים. שוב הפסיד ימי עבודה וקצר רק עגמות
נפש. יחד עם כל מסמך חיוני שקיבל – טרחו ליידע אותו בדבר כמה נהלים שנתחדשו וכמה סעיפים שהוא טרם מילא
וכמה ניירות שעוד לא הוחתמו.
”די!״, הוא חשב שהוא עומד להשתגע. אני אין לי כוח כבר! הדבר הזה לא יגמר לעולם, פשוט לעולם לא! העסקים שלי צולעים, בזבזתי אינסוף אנרגיה, והיום נתנו לי רשימה של עוד כמה מסמכים שעלי להביא…אני לא מתכונן למלא אותם, לא
מתכונן להחתים אותם. תשכחי מזה!!!״
”אבל זה רווח של חמש מאות אלף דולר!״
”זה לא רווח! זה כליון עיניים ותוחלת נכזבה, זה מה שזה!
תחשבי שאין לנו בניין וחסל!״
”אין דרך?״
”יש, ארוכה ופתלתלה ועיקשת. הלכתי בה מספיק, נמאס לי״.
סוזאן השתתקה. התכנסה בתוך עצמה ובלעה גוש קשה של אכזבה. ארנסט לא דיבר. גם הוא היה רוצה לראות כבר את
הבנין מכור, גם הוא היה רוצה את הרווח של הורי אשתו דיבר גם אליו. אבל מה עוד יוכל לעשות? לפי דרך הטבע – עשה כל מה שאפשר.
לפי דרך הטבע…
המילים המו באזניו כדבורים, זמזמו סביבו והביאו איתם ניחוח משכר של צוף פרחים. לפי דרך הטבע ניסה כבר הכל.
אבל יש דרך שהיא למעלה מן הטבע.
”את יודעת מה, סוזאן?״ צערה נגע לליבו. גם אם לא יצא דבר רוצה, להביא את הענין לסיומו הטוב
”אם הענין יסתדר מהר אתן את המעשר ל״קופת העיר״.
אולי צעקת העניים של הקופה תזיז את המהלכים הנחוצים בשמים, והשם ייעתר לתפילתם. אנחנו כנראה לא זכאים,אבל אולי הם – כן״.
”מעשר ל״קופת העיר״. זה אומר ש – – -?״
”זה אומר חמישים אלף דולר. סכום נאה, לא?״
”אני יכולה להתקשר אליהם ולהגיד שכך סיכמנו, כדי שהם יעשו איזו השתדלות בשבילנו?״
”את חושבת שיש להם איזה משרד שמימי, והם יעשו לך שם פרוטקציות? זה לא הולך ככה״.
”תפסיק להיות ציני. אני מתכוונת שהם יכניסו את השם שלנו לרבנים, שיתפללו בעמוקה או בכותל או בלא יודעת איפה,
במקום שהוא מסוגל לעניני פרנסה, בטח יש להם אחד כזה, ועוד כאלה דברים. זה מה שהתכוונתי״.
”את יכולה להתקשר, מצידי. אם זה מעסיק אותך ועושה לך טוב על הלב. אני לכשעצמי סבור שזכות הצדקה מספיקה,
אבל איך שאת רוצה״.
”טוב. אתקשר. נראה מה הם יוכלו לעשות״.
היא לא הספיקה להתקשר.
טרם חלפו 24 שעות, ואישור הטאבו המיוחל הופיע. בלי מסמכים אחרונים שטרם נחתמו, בלי שהם האמינו למראה עיניהם. מעטפה גדולה, דואר שליחים, דפיקה בדלת, חתימה במקום הנכון, וכל האישורים בידיים שלהם, מוצגים לראווה
בפני עיניהם הנלטשות בתדהמה. 24 שעות!
”אם רק הייתי יודע״, אומר ארנסט בתסכול. ”אם רק הייתי יודע! בשביל מה עברתי את המסלול המפרך הזה, בשביל מה?!
הייתי יכול להבטיח בדקה הראשונה, ולחסוך מאות שעות של התרוצצויות לשוא. למה הייתי כה טיפש?״
”כדי שתדע להכיר בגודל הנס״, היא מאושרת, עטופה כולה בשמחה ובאור. ”אם לא היינו עוברים קודם מה שעברנו – איך
היינו מבינים עד כמה זה מיוחד?! היה נראה לנו שאין פשוט מזה. עכשו, דווקא אחרי הדרך האינסופית שלא הצלחנו להגיע
לקיצה, אנחנו מבינים איזה נס של קפיצת הדרך נעשה לנו״.
והיא צודקת, מה יש לומר.
