שוב פרשת ויחי ושוב אנו נפרדות מהפרשיות של חומש בראשית שהעניקו לנו כלים להתמודד עם קשיי החיים בחודשים האחרונים. יעקב אבינו נפרד מהשבטים ונשאר בחיים. מה זרעו בחיים, אף הוא בחיים.
גם אני נפרדתי. נפרדתי מבית מדרשו של הרבי מלובביץ ונחתתי לפני שעות ספורות כאן בארץ…
לאחר ששהיתי בו עשרה ימים גדושים בתוכן רוחני ומלאים בשמחה ובאור של חג החנוכה והחג שבא בעקבותיו – ה' טבת, חגם של הספרים.
עוד באתר:
כן. אני יודעת שחסידים לא נפרדים. אבל אני חיה פה ובכל זאת יש הבדל בין פה לשם מעבר לים ב770. אי אפשר להתעלם מזה. אז אחרי עשרה ימים של קדושה והתעלות בבית חיינו (ויום אחד בלבד של שופינג), אני כבר כאן בחזרה בארץ הקודש. ארץ אשר תמיד עיני ה' אלוקיך בה מראשית השנה עד אחרית שנה.
***
זו אינה הפעם הראשונה שאני נוסעת לרבי. גם לא העשירית. אבל גם הפעם לא ידעתי למה לצפות. זאת הייתה הפעם הראשונה בה שהיתי בחנוכה אצל הרבי והייתי רוצה לקחת אתכן איתי ולנתק אתכן לרגע מהחיים הארציים ובעיקר מהמולת הבחירות שממלאה את השיח התקשורתי.
נסו למחוק לרגע את כל ה"חדשות" של השבועות האחרונים ולהצטרף אליי לעולם אחר לגמרי. עולם של טוהר וקדושה. זה מה שעבר עליי בשהותי בבית חיינו:
בכל בוקר יצאתי לבית המדרש של הרבי בברוקלין ל770. נשארתי בבית הכנסת משעות הבוקר ותפילת שחרית ועד אחרי תפילת ערבית והדלקת החנוכייה. לא האמנתי למראה עיניי. במשך כל היום הייתה עזרת הנשים מלאה במאות(!)נשים, בחורות, ילדות, מבוגרות ועגלות, המון עגלות עם תינוקות חייכניים.
כולן מתפללות. עונות אמן יהא שמיה רבה, ולומדות, כן. לומדות. שיעורים סביב השעון. בכל רגע נתון יושבות קבוצות קבוצות של נשים ומאזינות בשקיקה לדברי התורה של רבנים והמשפיעות השונות.
בכל יום למדתי משהו חדש על ההלל. על ההודיה לה' יתברך. על הניסים שה' עשה ועושה עמנו בכל יום ויום. על ההבדלים בין התשועות, הניסים והנפלאות ובכל בוקר רציתי רק לחזור לשם. לעזרת הנשים, ללימוד התורה, לקול התפילה, לאמונה הטהורה והתמימה, לבכי התינוקות ולצחוק הילדים.
כאשת תקשורת ניסיתי לצאת מתוך החוויה ולהסתכל מבחוץ על מאות הנשים, השונות, המאמינות, הקשורות לתורה ולא יכולתי שלא להתפעל מהעובדה שאת ימי החופש שלהן הן מעדיפות להקדיש למשהו רוחני. לא יכולתי שלא לקנא ברצונן לשהות במקום של קדושה ותורה.
כשבארץ רעש וקולות של בחירות בכל מקום אז אם כבר לבחור, אני יודעת במה אני בוחרת – לא להיפרד מהחוויה הזאת (כדרכם של החסידים) ולקחת איתי את הרבי, את השיחות ואת השיעורים בחזרה לארץ כצידה לדרך…
***
"ויכל יעקב לצוות את בניו… ויגווע וייאסף אל עמיו…".
אתן בוודאי מכירות את הסיפור הזה שמספרים על סוחר טקסטיל זקן בעל חנות מפוארת ששכב על ערש דוויי במיטת חוליו, וכל בניו ובנותיו חתניו וכלותיו עומדים ומתייפחים סביב המיטה.
והזקן שואל בקול חלש: מאיר כאן? אהרון כאן? יצחק כאן? נפתלי כאן?
וכאשר כולם בזה אחר זה, אנחנו כאן, נאנח הזקן ואומר: אוי… ריבונו של עולם, מי בחנות?!
"יעקב אבינו לא מת", אומרת הגמרא ומסבירה מדוע לא כתוב "וימת" אלא "ויגווע" וזה גם ההסבר לעובדה שהפרשה שמתארת את מותו של יעקב נקראת "ויחי יעקב".
יעקב אבינו לא מת משום שכתוב "ואתה אל תירא עבדי יעקב… כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שביים". מה זרעו בחיים, אף הוא בחיים (הנני מושיעך). כך שגם לאחר שספדו, חנטו, הספידו וקברו, יעקב אבינו חי חיים נצחיים על ידי זרעו שממשיך את דרכו.
***
כולנו זוכרות מילדות את מילות השיר הקצר "עוד אבינו חי" שחוזרות על עצמן שוב ושוב בלופ נצחי. חייו האמיתיים של יעקב קשורים בבניו ובנותיו שממשיכים את דרכו וזה מה שמעניק לו חיי נצח. זהו סוד הקיום של עם ישראל. עם שחי בשני מישורים: הרוחני והגשמי.
כאשר יהודים (זרעו של יעקב) חיים ומקיימים את תורת ה' ומצוותיה בתוך טבע העולם, הם מחברים את הרוחני והגשמי ומטשטשים את הגבולות ביניהם. במילא יכול יעקב להמשיך לחיות למרות שחנטו וקברו.
כך גם חייהם של יהודים בעולם הזה הם לא דבר מובן מאליו, הם נס מתמשך. הם מעבר לטבע העולם. כל רגע ורגע של קיומו יהודי בעולם הוא רגע על טבעי. כל העמים, כולל היוונים מהשבוע הקודם, נעלמו מהעולם. רק העם היהודי הוא נצחי. כי יעקב אבינו לא מת.
אני יכולה לדבר רק בשם עצמי. הרגשתי חיות ב-770. לא אכנס כאן לוויכוח עם מי שרואה אותו בעיניה או עם מי שחשה זאת על בשרה או עם זאת שמרגישה כך בעיני רוחה.
לא עזב ולא יעזוב הרועה את צאן מרעיתו. הרבי חי בליבם של החסידים.
