סודו של יוסף: כך לא פיתח שנאה לאחיו

במדרש תנחומא פ' וישב אות ח' מסופר על ההצלחה הגדולה שהיה ליוסף הצדיק בבית פוטיפר, אדונו מסר לו כל המפתחות של האוצרות, וכל חשבונות הבית היו על ידו בנאמנות, ולא היה בודק אחריו כלל. יוסף היה מצליח, והיה  אוכל ושותה ומסלסל בשערו ועוד יותר, הוא היה אומר:  ברוך המקום שהשכיחני בית אבי, אמר הקב"ה אביך מתאבל עליך בשק ואפר ואתה אוכל ושותה ומסלסל בשערך, הרי אני מגרה עליך את הדוב.

הוא חשב לשכוח את בית אבא, ובזמן הניסיון הוא נזכר בבית אבא, בזכות מה שהוא נזכר בבית אבא הוא הצליח למצוא כוחות ותעצומות נפש להינצל מהניסיון הקשה!

ואם אנו חוזרים על לשון המדרש, זה פלא גדול! איך אמר יוסף ברוך המקום שהשכחני בית אבי?

בבריסק היו אומרים על בסיס מה שכתוב 'ולקדקד נזיר אחיו' יוסף היה נזיר, במדרש רבה פירשו חז"ל שהיה נוהג כנזיר ולא היה שותה יין כל אותם השנים… וגם רש"י כתב על הפסוק וישתו וישכרו עמו, שרק כאשר ישב יוסף עם כל האחים שלו, אז הוא שתה יין,  לפני כן לא. ולכן הוא היה כמו נזיר לא שותה יין ומגדל שיער ולכן היה 'מסלסל' בשערו כי הוא היה נזיר עם שיער ארוך.

שמואל הנביא היה נזיר, ובתרי עשר יש נביא בשם יואל, ונקרא יואל בן פתואל, ושמואל הנביא היה לו שני בנים, הראשון הוא יואל, ורש"י כתב ע"פ דברי חז"ל שזה יואל הנביא, אז שמואל זה פתואל

הוא נקרא יואל בן פתואל משום שהיה שמואל מסלסל בשערותיו, מפתל שערות ראשו, מי שיש לו שערות שגדלו יותר משלושים יום דינו כפרוע ראש שאסור להיכנס לבית המקדש, אבל נזיר כן יכול להיכנס לביהמ"ק, אבל גם אז אם הנזיר נכנס למקדש הוא צריך 'לסלסל' בשערו לסדר אותו, שלא יהיה 'פרוע ראש'. לכן שמואל הנביא נקרא בשם פתואל, על שם השערות שהוא היה מפתל את שערות ראשו.

בכל אופן היה יוסף 'שמח' במצרים, היה עובד השם בשמחה, ואומר הקב"ה איך אתה בשמחה הרי אביך נמצא באבילות, הוא קורא לבנו מנשה 'כי נשני אלקים את כל עמלי ואת כל בית אבי בית אבי', שכחתי את בית אבא.

בספר תפארת ציון על המדרש רבה הביא ביאור נפלא עמוק ומתוק.

אבל לפני כן, כאשר הצדיק סובל מיסורים לכפרת עוונות או להגדיל את הניסיון ואת השכר שלו בעבודת השם, פעמים שהוא צריך להתמודד עם ייסורים, השאלה האם הוא 'מרגיש' את הייסורים ומתגבר עליהם, או הוא ברמה שהוא אפילו לא מרגיש יסורים

לכאורה, הצדיק כן מרגיש קצת ייסורים ואח"כ הוא חוזר אל השכל הישר של אמונה שהכל משמים ולטובת האדם, הכל על ידי הקב"ה, האב הרחמן שרוצה בטובתנו גם אם לא נעים.

קודם יש ייסורים ואז מתגבר האדם על ההרגשה עם הבנת המשמעות של הכאב, הוא לא 'שם דגש' על הצער אלא על המשמעות של הייסורים. בפסח אומרים בלע מרור לא יצא, לא מספיק לבלוע את המרור אלא צריכים להרגיש את המרור, להרגיש את הצער ואז להתגבר עליו, לא להכחיש ולהדחיק ולהתעלם מהצער, לא. הצער קיים ואנו מתגברים עליו.

כתב החת"ס בעניין 'כורך' בליל הסדר כורכים את המצה, שמסמלת את הגאולה והישועה עם המרור, לאמר אנו יודעים שיש מרור וכואב המרור אבל זוכרים שהוא תמיד עם המצה, המרור הוא הכנה וחבלי לידה כואבים של המצה, של הגאולה, של הישועה.

ומי היה עושה את הכורך? זה הלל, ועל הלל כתוב בגמ' ברכות כשהיה שומע קול צעקה בעיר היה אומר בטוח אני שאין זה בתוך ביתי, ידע שאצלו בבית אם כואב זה לזמן קצר מיד חוזרים לגישה הבריאה של ידיעת האמת, הכל משמים

הלל היה כורך המצה והמרור,

 

וכעת נחזור ליוסף הצדיק, הוא היה סובל מעוגמת נפש וצער גדול מאד, קשיים בושה אי נעימות בדידות טראומות קשיים התעללויות ניסיונות כל תחושה וכל הרגשה רעה מתמשכת כל חולי נפשי יכל להיות פוטנציאל אצל יוסף עם מצבי החיים המורכבים והמסובכים האלה.

היה מצבו של יוסף הצדיק בכל זה, הרי היה לו עגמת נפש נורא, מה יכול להיות גרוע ממה שנעשה עם יוסף ובכל אופן התורה מתארת שבכל מצבי החיים, 'השם עמו', גם שהוא מלך וגם שהוא בבית האסורים, הוא יכול להיות אצל אבא שלו או שהוא עבד אצל פוטיפאר, השם עמו והוא מצליח

ועוד יותר הוא היה משבח את הקב"ה והיה אומר ברוך המקום שהשכיחני בית אבי

כלומר הוא היה יכול להשוות ולאמר זה לא הוגן מה שעברתי, אני מרגיש מקופח

כ"כ הרבה סבל סבלתי, היה טוב בעבר, הייתי אהוב אצל האבא האוהב וכעת אני במצרים סובל, איך הגעתי למקום כ"כ גרוע ושפל… אבל בכל מצבי החיים הוא מרגיש 'שליחות' הוא מרגיש תפקיד, הוא אומר לאחים, 'ועתה אל תעצבו ואל יחר בעיניכם כי לא אתם שלחתם אותי הנה אלא האלוקים וישימני לאב לפרעה ומושל בכל ביתו.

אצל יוסף השכינה שורה עמו, ואין השכינה שורה אלא מתוך שמחה (גמ' ברכות)

ולכן הוא הצליח לשכוח את בית אביו, כדי שהוא לא יהיה בהשוואות ,בתסכול, באכזבה (תפארת ציון, שפת אמת ועוד) ולכן השם של הבכור היה מנשה, כי נשני – השכיח, שכחתי את כל הטוב שהיה עם אבא, ואני עסוק בעבודת השם הנוכחית שיש לי בהווה, במצרים, זו עבודת השם, זו השליחות, זו השמחה.

ובכל אופן, יוסף קיבל על עצמו, 'נזירות, אמר יוסף לעצמו, אני אהיה נזיר עד ש…אני פוגש את האחים שלי.

כלומר יוסף באופן טבעי היה יכול לפתח שנאה כעס ורצון עז לנקמה כלפיי האחים שלו, הוא יכל לאמר אני לא מוותר על כך שהם הרסו לי את הילדות, אני לא מוותר על כך שהם פגעו בכל החיים שלי.

אני לא מוותר על הזמן שהם לקחו ממני, הם לקחו ממני את השנים הטובות, הייתי צעיר בשיא זמן ההתפתחות, בן 17 הם מורידים אותי למצרים, על זה יכל יוסף לאמר, 'אני לא מוחל'! אין מחילה!!

הוא יכול לטפח את הנקמה, ולחלום על הצלחה כדי להיתנקם שיבוא היום שהוא יוכל להיתנקם באחים שלו!

הוא כל חייו יכל לחלום על הנקמה, אבל …לא!

הוא קיבל על עצמו נזירות, עד שהוא…פוגש את האחים שלו. בגלל שיין ישמח לבב אנוש

כל עוד הוא בלי יין חסרה השמחה, הוא רוצה לייצר חיבור בנפש בין שמחה יין וקשר עם האחים שלו

אם אין קשר עם האחים אין שמחה, כך הוא כמו 'מחייב את עצמו' להיות 'שמח' רק כאשר הוא ייפגוש את האחים שלו

כך הוא משתמש בתכונות טבעיות של שמחה ויין ומחבר אותם למפגש עם האחים שלו, כל עוד הוא לא פוגש את האחים הוא לא 'שותה' יין, רק כאשר הוא פוגש את האחים הוא יהיה מוכן לשתות יין, לכן הוא קיבל על עצמו נזירות.

וכעת נוכל להבין עוד כמה מהלכים, כאשר יוסף פגש את בינימין, עם שאר האחים, אז 'וישתו וישכרו עמו', אז הוא שתה אתם, לפני כן הוא לא שתה, הוא פגש את כל האחים בלי בנימין, הוא לא היה מוכן לשתות יין, אבל כאשר הוא פגש את יוסף עם כל האחים, אז הוא כן היה מוכן לשתות יין, למה?

כי כשהוא ראה את כל האחים הוא היה שמח, אבל השאלה היא 'כמה הוא שמח' 100 אחוז או 90 אחוז

האם יש לו קצת רצון לנקמה…

לכן הוא ביקש שיביאו את בנימין, אחרי שיביאו את בנימין, אז הוא ייראה אותו, הוא יישמח שהוא רואה את בינמין, אמנם הם לא יודעים את מי הם רואים, 'והם לא היכירוהו', הם לא מכירים אותו

הם לא יודעים את מי הם רואים אבל הוא רואה אותם, הוא שמח

הוא היה שמח מאד כאשר הוא ראה את האחים, אבל הוא שואל את עצמו, האם הוא שמח שהוא פוגש את האחים כמו שהוא שמח שהוא פוגש את בנימין, או 'פחות', הוא צריך את בנימין להשוואה, הוא צריך להשוות ראייתו את בנימין לבין הראייה שלו את שאר האחים, אחרי שהוא ראה את בנימין והוא היה שמח, והוא ראה שהוא שמח כך גם שהוא ראה את האחים, זו אותה שמחה! אז הוא יכול לשתות יין!

כי הוא לא שותה כדי לייצר בנפש חיבור שאומר, אם אין אחים אין שמחה.

אם יש אחים יש שמחה! יש יין, יין ישמח לבב אנוש, ולכן הוא יכול לשתות יין אפילו שהאבא יעקב עדיין בשקו ובתעניתו, כי הוא לא נמנע מיין בגלל המצב הרע של האחים או של יעקב

אלא הוא לא שותה יין בגלל שהוא רוצה לשמור על הרגש החיובי לאחים שלו, הוא לא שותה יין כדי לא להרגיש טוב בשלימות ללא האחים שלו. הוא שומר על התניה חיובית, ולכן כאשר כל האחים מולו, והוא מרגיש כפי שאומר האור החיים הק' 'אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי מצרימה', גם שמכרתם אותי הייתי אוהב אתכם כמו אח, בלי נקמה ובלי כעס, זה היה בשעת המכירה, כעת הוא שמר על עצמו שהוא יתמיד באותה גישה ובאותו אופן לא רק נקודתית בזמן המכירה אלא כל ה22 שנה …

כך הוא קיים את דברי הרמב"ם בעניין עבודת המידות, הרמב"ם אומר שהקמצן ינסה להיות פזרן באופן קיצוני ואח"כ יחזור לאמצע, כך גם בעניין זה, יוסף היה באופן קיצוני  מרשה לעצמו לשתות יין אפילו שיש לו הרבה יין בהכשר הבד"'ץ של יוסף הצדיק, בכל אופן הוא לא שותה, הוא פונה אל הקיצוניות כדי לשמור את הנפש שלא תפתח נקמה ושנאה כלפיי האחים אלא רק ציפייה למפגש עם האחים.

כך כל מהלך הזמן הזה הוא גם מרגיש קשר עם האחים הוא מצפה לראות אותם, ועוד יותר, כך הנפש לא מפתחת שנאה טינה וכעס, ומרוויחים מזה עוד עניין חשוב מאד, עם 'אין טינה' אז גם יש אמונה, אמונה שהכל טוב

מי שמרגיש רגש מי שסובל מתכונות רעות, הוא בסוף גם רואה את העולם בצורה רעה ושלילית ואז גם האמונה שלו בבורא עולם נחלשת

אבל אם הוא ממשיך באהבת הבריות בקשר בריא עם הבריות קשר עם האחים אהבת האחים הוא לא מפתח טינה שנאה וכעס הוא לא מפתח מרמור ואז הוא גם לא פוגע במידת האמונה בהקב"ה.

כך יוסף פעל  בנפשו שיכנס לו באברים ובגידים שיש לו צער על שאינו נפגש עם אחיו, ולכן אומר הפסוק וישתו וישכרו עמו, כשראה את אחיו ושמח עמהם בלב זך – אז פסקה נזירותו ושתה עמהם, ולא המתין לראות את אביו יעקב, כי כנגד יעקב לא היה לו שום קנאה וטענה ח"ו, לא היה צורך לעשות פעולה זאת לשמור על טהרת לבו.

רק קיבל הכל לטובה, אכל ושתה וסלסל בשערו, אחרי שעברו 22 שנה שהוא הצליח לשמור על ליבו זך ונקי

אומר הפסוק: 'והנה עיניכם רואות ועיני אחי בנימין כי פי המדבר אליכם' ופרש"י כשם שאין בלבי על בנימין שלא היה במכירתי, כך אין בלבי עליכם',  כעת הסתכל עליהם יוסף ואמר לעצמו, הוא יודע שיש לו אהבה לבנימין כמו שיש לשאר האחים, אז הוא יכול לברוך בורא פרי הגפן.

וזה לא רק תועלת למען שלימות המשפחה, לא רק, לא עוד, כתוב בזה"ק פ' וישב סיפר על אחד שניצול מנשיכת נחש, ושאל אותו רב אבא מה עשית שניצלת בדרך נס? אמר לו האיש שהוא מקפיד מאד שלא ללכת לישון כשיש איזה קפידה בלב או איזה מחלוקת עם אדם, ומשתדל לפייס את האדם באותו יום, ולא עוד אלא שדאג תמיד שלא ללכת לישון בלילה אם היה איזה מחלוקת מבלי שימחל לכל מי שציער אותו, ולא רק זאת אלא כל מי שעשה לו עגמת נפש, היה משתדל לעשות איתו איזה טובה.

ריבונו של עולם הריני מוחל לכל מי שהכעיס והקניט אותו והוא גם דואג לחשוב איך אפשר לשפר את הקשרים עם האחרים, וכמו שיוסף עשה כך מצינו בהלכה, אומרת הגמ', אם צריכים לעזור לפרוק או לטעון משא למי לעזור, יש לנו שני אנשים, את מי נעדיף למי נעזור קודם?

התשובה, עדיף לעזור לשונא שלנו, כך נקיים איזהו גיבור הכובש את יצרו

אז מצד אחד הוא 'שוכח את הצער של אבא שלו', כדי לא להשוות ולא להיות בצער על מה שהיה

כמו שאמר שלמה המלך 'אל תאמר על מה היו הימים הראשונים טובים מאלה כי לא מחכמה שאלת על זה'.

אבל אז…אחרי שהייתה הצלחה מופלגה ועצומה!! אז היה כן צריך להזכיר לו…אל תהיה 'יותר מידי במצרים…' לא להתחבר יותר מידי לזכור את השורש, מרוב הצלח יכול להתקיים 'וישמן ישורון ויבעט' אפשר שיהיה התחברות לתרבות מצרים, לכן היה מגרה בו את הדוב, היו נסיונות והוא נזכר בבית אביו, הוא נזכר בדמות דיוקנו של אביו

ואדרבה כל הירידה של יוסף למצרים היא כדי להתגבר על ניסיונות ולהיות מקור כח אומץ ותקווה לא ליפול לערות הארץ במצרים, לא ליפול לחטאים חמורים, כך יוסף וכך אומר המדרש על שרה שגם היא נלקחה לבית פרעה והעמידה בניסיונות היא לתועלת הדורות הבאים, כך יתקיים בעם ישראל 'גן נעול אחותי כלה'.

הוא שכח מבית אבא, לא כדי לשכוח אלא כדי להתקדם, ולא להשוות יותר מדי

אבל אז הוא היה צריך שוב להיזכר בבית אבא.

ובכל הזמן הזה יוסף לא מגלה לאביו שהוא במצרים כי הוא לא רוצה לצער אותו כי יעקב ידע שבנו במצרים הוא לא יאמין שהוא יכול להיות יהודי ירא שמים, והיה אומר יעקב אם הוא יודע שבנו במצרים הוא בטח כבר התבולל אם כך הוא יהיה עצוב צער גדול מאד, לכן לא שלח יוסף להודיע ליעקב שהוא חי, כי יעקב לא היה מאמין שיוסף הוא 'חי' חיים עם משמעות ורוחניות במצרים (שפת אמת תרלו)

אבל האמת שהירידה של יוסף למצרים כדי לתת כח לבנ"י במצרים, כח לא להתבולל.

ויוסף הוא שלם בעבודת השם, ובבית פוטיפר המרשעת הייתה מצערת את יוסף, והוא קידש ש"ש בסתר, אבל היא העלילה עליו עלילות, שגרמו להרבה חילול השם, מה יעשה יוסף, יוסף יכול לאמר, אני עושה 'את שלי', אני עושה קידוש השם, אפילו בסתר, אמנם נכון שנראה בינתיים שיש חילול השם מדברים על הנער העברי שהוא בבית סוהר…

התקשורת מדברת על האיש עברי שבא לצחק, והוא ממשיך לקדש ש"ש בסתר, הוא בעבודת השם שלו.

עד שעשה הקב"ה נס שהתחילו לדבר חדשות אחרות משר המשקים ושר האופים.

בתרגום יונתן כתוב שבדק פוטיפר את הטענות של אשתו, ומצא שהם שוא ושקר ולכן לא הרג את יוסף רק הניחו בבית האסורים נאה ומכובד…ואחר זמן שהוא ממשיך בעבודת השם, שמו הוא רק יוסף אלא יהוסף

מי שמקדש ש"ש בסתר הוא מתפרסם בגלוי כמי שמקדש ש"ש והתווספה לו אות הא לשמו.