"ניו יורק טיימס" פרסם בשבוע שעבר, בבלוג של העיתונאי והסופר ניקולס בקלר, תוצאות מחקר רטרוספקטיבי שהופיע בכתב העת JAMA Internal Medicine וממנו עולה כי לכנסים המקצועיים של הקרדיולוגים יש ערך מוסף: בכמה מקרים חולי הלב שרדו יותר זמן כאשר הרופאים שלהם היו בכנסים, ולא בבית החולים.
עורכי המחקר ובראשם פרופסור אנופאם ג'נה (Anupam Jena) מבית הספר למדיניות בריאות וטיפול רפואי באוניברסיטת "הרווארד", ערכו ניתוח רטרוספקטיבי לגבי 30 אלף מטופלים בארה"ב שהגיעו לאשפוז בבתי חולים אוניברסיטאיים שבהם גם מלמדים מתמחים, עקב התקף לב, אי ספיקת לב ודום לב -בעת שנערכו כנסים ארציים לרופאי הלב. הנתונים הושוו מול 79 אלף איש שהובאו לאשפוז במשך 3 שבועות, לפני ואחרי כנסי הקרדיולוגים.
בימים שבהם לא נערכו כנסי הרופאים והם שהו בבתי החולים, 24.8% מהחולים באי ספיקת לב ו-69.4% מאלו שלקו בדום לב – נפטרו בתוך 30 יום. אבל כאשר הקרדיולוגים שהו בכנסים המקצועיים רק 17.5% מחולי אי ספיקת לב ו-59.1% מחולי דום לב – מתו בתוך חודש.
עוד באתר:
לא נמצא הבדל מובהק בקרב אלו שלקו בהתקף לב – אף על פי שבקרב אלו שבסיכון גבוה להתקף לב, נעשו בחלון הזמן הנ"ל – בו לא קוימו כנסי הקרדיולוגים – פחות פרוצדורות של החדרת תומכנים (סטנטים) כדי לפתוח בצנתור חסימת עורקים כליליים שנסתמו .
ראש צוות המחקר סבור כי יתכן שלהבדלים בשיעור התמותה יש לייחס, לפחות חלקית, לטיפולים יותר מדי אגרסיביים כמו החדרת תומכן, כאשר הפרוצדורה לא נחוצה.
פרופסור ג'נה: "בטיפול הרפואי אנחנו (הרופאים) מניחים לעתים קרובות שכל ההחלטות הן או שחור או לבן. אבל רבות מהן דווקא מצויות בתום האפור. לכן עלינו לא להניח שבאותם מקרים, הרבה זה יותר טוב, וכי התועלת שבפרוצדורה עולה על הנזק. יש מקרים שאין זה כך".
