יעקב אבינו: לחיות תמיד על קידוש ה'

כיצד נצליח לשלב בין גשמיות לרוחניות, ומדוע גם המעשיים הגשמיים חשובים לרוחניות?

מדוע יעקב אבינו ראה לנכון לקרוא קריאת שמע כאשר פגש את יוסף הצדיק?

לאורך ההיסטוריה חשבה האנושות כי הגשמיות סותרת לרוחניות וחיי החומר נוגדים את חיי הרוח, וגם בימינו זאת התפיסה הדתית הרווחת בשאר הדתות: פרישות והסתגפות מחיי העולם הזה ואפילו מלכנס בברית הנישואין.

עוד באתר:

יש לנו הקלטה

הישר מהקבינט: נתניהו ודרעי בשיחת חיזוק

יוסי חיים

סיכום הלילה הקשה

בני ברק ופתח תקווה: 5 הרוגים במרכז; 3 לכודים בחיפה

פנחס בן זיו

אל תנסו את זה

דרמטי: אזרחים תיעדו את נפילת הטיל הקטלנית

גדי פוקס

צפו

לראשונה: כטב"מים מאיראן יורטו על ידי חיל הים

קובי פינקלר

היהדות מלמדת את ההפך בדיוק: הרוח והחומר משלימים זה לזה ולכן יש לקדש את החומר ולא להתכחש אליו. לפי תורת ישראל הגשמיות והרוחניות אינם סתירה זה לזה אלא חופפים יחד.

יתירה מכך: חלק מהעבודה הרוחנית שלנו היא לזכך את החומר. לכן חלק מהמצוות אינם רק מעשה שדורש תוצאה ומעשה בודד אלא תהליך ודרך שתמזג ותזכך את החומר.

לפי האמור מבואר בתורת הפנימיות כי מידת היסוד כשמה כן היא יסוד-חיבור: כשם שיש יסודות לבניין שמחברים בין הבניין לקרקע מוצקה, כמו כן מידת היסוד מחברת בין הגשמיות לרוחניות. למשל יום שישי הוא כנגד מידת היסוד כי הוא מחבר בין ימות החול ליום השבת שמדתה מידת מלכות.

מלכות ה' משפיעה את השפע הרוחני לעולם הזה. השפע יורד ממלכות ה' יתברך דרך האצלת השפע ממידת מלכות אל מידת היסוד ולאחר מכן בכל המידות האחרות אל העולם הזה.

אכן מידת המלכות עצמה זקוקה לחיבור למידת היסוד. כאשר מידת היסוד שלמה, אם חסר ביסוד חסר בחיבור, ואו אז מידת מלכות חסרה בפנימיות שלה עצמה גם כן.

רק כאשר ראה יעקב אבינו כי יוסף הצדיק תיקן במידתו מידת היסוד את החיבור בין הגשמיות ורוחניות, כיצד הצליח יוסף להיות מלך על ארץ מצרים אבל שמר על קדושה וטהרה בדקדוק רב, והצליח לתקן את מידת היסוד בחיבור גשמיות ורוחניות, רצה יעקב אבינו לתקן את מידת המלכות גם כן בשלמות.

יעקב אבינו קבל עול מלכות שמים בשלמות כי הוא ראה את קבלת עול מלכות שמים של יוסף ברגעי החולין ובימות החול בהתמדה ובעקביות כאילו מדובר בקריאת שמע של רגע אחד בלבד. המפגש היה רגע מזוקק של שלמות קידוש השם בעולם.

ועוד נקודה חשובה: האדם היהודי יכול למסור את הנפש ברגע אחד אבל יהיה קשה יותר לחיות את רגעיו כאותו הרגע של מסירות נפש. בו בהחלטה של רגע היהודי מוכן לעקוד את עצמו כפי יצחק אבינו, ומצד שני יש חשיבות עילאית לקנייני הנפש שנקנים בהתמדה וחריצות.

לכן המצוות והמעשים שלנו חלוקים לשניים: א. מעשה אחד קצר ומשמעותי בו אפשרי לתת קפיצה לדרגה רוחנית גבוהה. ב. עבודה רוחנית מתמדת עקבית וארוכה.

בקריאת שמע של שחרית נדרש האדם לקום בזריזות, לאמץ את כל כוחותיו ולייחד את חלקי הנפש לה' יתברך, כפי החלק הראשון של מעשי המצוות: מסירות נפש במעשה ברגע אחד שמשפיע על כל אורך היום. ולכן 'זמן קריאת שמע' בתפילת שחרית מוגבל לשעות הבוקר בלבד ולא לאורך היום כולו.

בשונה מזאת קריאת שמע של ערבית נאמרת כל הלילה (מדאורייתא) כי קריאת שמע של הלילה מלמדת אותנו על העבודה הרוחנית הפנימית. זאת שדורשת עקביות והתמדה ולא רק מעשה אחד ברגע בודד.

בלילה האדם יכול להתמיד ללא רעשי רקע של העולם המרעיש והמבלבל ולכן יכול האדם להשפיע על תהומות הנפש ועל כל חלקיו שירצו את קרבת ה' יתברך מעצמם ללא צורך במעשה התאמצות אחד בלבד של מסירות נפש.

יוסף הצדיק חי את כל חייו בכל הרגעים במסירות נפש, בדיוק כמו קריאת שמע של בוקר וערב יחד: מצד אחד להקריב את כל החלקים ומצד שני לעשות זאת לאורך כל הדרך.

היהדות נותנת יכולת להיות אדם מושלם: בקריאת שמע של הבוקר לקיים מסירות נפש גמורה ברגע אחד, ובקריאת שמע של לילה להכניס את כל כולו לדקות הנפש ולהשלימה אט אט.

המצוות הופכות אותנו לשלמים יותר. אנחנו רק צריכים לשים לב.