הצורך הגשמי והנפשי לעבודה ופרנסה דורשת מהאדם לעסוק בענייני העולם הגשמי ותופעות הלוואי שבו, אחד מהם הוא החשיבות למקום העבודה ולפתח קריירה אישית, לעיתים על חשבון החשיבות לחיי הרוח.
לכן אתגר של יוסף הצדיק במצרים היה כפול, גם לא ליפול בעבירות וגם לשמר את החשיבות והדרגה הרוחנית הגבוהה כאילו הוא עצמו עדיין ספון בבית המדרש של יעקב אבינו, כל זאת כאשר יוסף מתהדר בתואר משנה למלך מצרים.
גם יעקב אבינו עצמו למד תורה והיה שקוע בעולמה של תורה עד גיל שישים, לאחר מכן יצא לבית לבן הארמי ולמלחמה מול עשו, השקיעות בתורה הביאה ליעקב אבינו כח לשמור על עצמו מפגעי העולם הגשמי ואפילו מלבן ועשו.
עוד באתר:
בדיוק כפי שיעקב אבינו ניהל את חיי החומר בלי להתנתק מחיי הרוח וחשיבות הרוחניות, כך גם יוסף הצדיק ניהל את חייו: מצד אחד מלך מצרים ומצד שני צדיק יסוד עולם.
מנשה ואפרים מסמלים את שלמות הערך היהודי של קדושת החומר: הרוחניות קודמת לגשמיות ואיש הרוח קודם לאיש החומר, ולכן ברכת הבנים היא ברכת מנשה ואפרים.
התפתחות עשיה ועבודה הם דברים חשובים, אבל לא לפיהם נקבעת האישיות של האדם או החשיבות שלו ביהדות אלא אך ורק לפי החשיבות של הרוחניות וקידוש השם.
מנשה היה הבכור שאחראי וממונה על בית יוסף ואפרים למד תורה עם יעקב אבינו בערוב ימיו במצרים, יעקב אבינו חשש שהשררה וכבוד מלכות מצרים השפיעה אל נכדיו ולכן שאל מי אלה לך. רק לאחר שיוסף אישר כי הם שמרו על עצמם וכי הם נחשבים 'בניו' יכל יעקב אבינו לברכם.
ועכשיו לברכה עצמה: יעקב אבינו ראה את מנשה כי הוא הבכור שניהל את בית יוסף ולכן עם כל הכבוד והערכה אי אפשר לתת לו את המקום הראשון אלא לאפרים שלמד עמו תורה בשנות מצרים.
אנחנו מברכים את ברכת הבנים בשביל שהבנים יזכו לפתח ולשמר את הנפש והנשמה גם כאשר הבנים מפתחים את עולם הגשם, שבכל אחד יהיה 'מנשה ואפרים'
ועוד משהו: מותר לאדם להנות במקום העבודה אבל להבין שהרוחניות חשובה יותר ובל לפגוע בה, במקומה, ובחשיבותה.
